Tag: אלכסנדרו ז’אר

אלכסנדרו זאר חי את התקופה הטובה ביותר בחייו בין שובו לרומניה ב-1944 לבין מאי 1956. הוא הצטרף לאיגוד החדש של הסופרים הרומנים, כתב ופירסם הרבה ונהיה נותן הטון בספרות של התקופה. הוא הצליח להתברג בעמדה משפיע באיגוד הסופרים ולהיות חלק מהקבוצה שהנהיגה את המדינה באותם ימים של כיבוש סטליניסטי של רומניה.

באותה תקופה אלכסנדרו זאר התחתן מחדש עם רקדנית הבלט וכוכבת האופרה הלאומית הרומנית בבוקרשט אלכסנדרה צלסקה אורליאנו (Sanda Orleanu) ולזוג נולד בן בשנת 1954 אשר בגיל 20 היגר להולנד ונהיה זמר אופרה בינלאומי. הזוג אלככסנדרו וסנדה זאר התגוררו בשכונה עליטיסטית של הנומנקלטורה הקומוניסטית בבוקרשט.

בקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בפברואר 1956 חרושצוב הציג מסמך גינוי לפשעים ופולחן אישיותו של סטלין. עובדה זאת עוררה מהפך רציני של האמונות הקומוניסטיות ברחבי אירופה. בהקשר זה היו כאלה שסברו כי הגיע הזמן של דה-סטאליניזציה גם ברומניה דהיינו הדחה של דז (Gheorghe Gheorghiu-Dej) מהנהגת המפלגה בתור הנציג העיקרי של הסטליניזם ברומניה. עמ ליצור את הרושם שהמפלגה מקדמת שקיפות מלאה בנוגע לכל מה שקרה בברית המועצות בפיקוח אדוק מאוד של דז, התארגנו התכנסויות רבות של חברי מפלגה.

אחת מההתכנסויות האלה התרחשה עם חברי הוועדה המפלגתית של המחוז “אי.וו.סטלין” מבוקרשט, במאי 1956. מכיוון שאיגוד הסופרים ואיגודי יצירה אחרים היו במחוז זה נכללו מספר לא מבוטל של אנשי רוח בהתכנסות הזאת. אנשי הרוח הרומנים נחשבו כסכנה אפשרית למשטר. זאת, על אחת כמה וכמה שהאינטלקטואלים של בודפשט ווורשה התחילו לדרוש חופש יצירה גדול יותר וביקרו את ההתערבות של מנגנון המפלגה בחיי התרבות. בהתכנסות הזאת מי שביקר בגלוי ובעוצמה את המדיניות הקומוניסטית כלפי הסביבה הספרותית הרומנית היה אלכסנדרו זאר שאמר בנאומו ואני מצטט:

“במהלך השנים חברי המפלגה, חשבו פחות ופחות. יתר על כן, הייתי אומר כי נשללה מהם בהדרגה הזכות לחשוב. כיצד? אתם תשאלו, חברים. למשל, באגוד הסופרים שלנו, לפני שנים, כל חבר אמר את דברו, טוב או רע, אבל הוא אמר זאת בקול רם. בשנים האחרונות הם אומרים: בשביל מה לחשוב? המחוז חושב בשבילנו, הוועד המרכזי חושב בשבילנו, סטלין חושב בשבילנו. אם חלק רצו לדבר, בביקורתיות, גם אם טעו, לא רק ננזפו, אלא היו מאוימים לעתים קרובות…

אני רוצה לדבר על סופרים. ברגע מסוים הופיעו כמה שירים מאת מריה באנוש במגזין Viata Româneasca שהנושא היה אהבה. השירים זכו להערכה כיצירות בעלות ערך עי מעגל סופרים רחב. אולם ב-Scânteia הופיע מאמר שקבע את השירים האלה כאינטימיים מדי. מריה באנוש, בעקבות דיכוי המוסרי הזה, לא כתבה יותר, ונושא האהבה הפך בספרות שלנו לנושא אסור. הדוגמה השנייה, המבקר אוביד קרוכמלניצאנו פרסם ב-Contemporanul מאמר בו הוא תוקף שורה של חוברות פופולריזציה. בעקבות זאת לקרוכמלניצאנו, במשך מספר שנים, נלקחה ממנו זכות החתימה כאמצעי דיכוי.

כמובן שלאחר נאום זה, עם רמזים על אנטישמיות כאשר שתי הדוגמאות מריה באנוש וקרוכמלניצאנו היו סופרים רומנים יהודים, אלכסנדרו זאר זכה במרכאות כפולות לתגובה נזעמת של הנהגת המפלגה הקומוניסטית, כולל נזיפה חריפה וסילוק מהמפלגה הקומוניסטית ומהמעמד המועדף. במשך עשר שנים לא הורשה זאר לפרסם דבר, רק לאחר מותו של גאורגיו דז ועלייתו של צאושסקו הוחזר בשקט לזירת התרבות הפומבית והתחיל שוב לפרסם.

ב-10 לנובמבר1988 בגיל 77 , בבוקרשט הלך לעולמו לוחם הבריגדות הבינלאומיות בספרד והמחתרת האנטינאצית בצרפת, הסופר היהודי רומני, אלכסנדרו זאר.

אלכסנדרו זאר (Alexandru Jar ) נולד ב-21 לספטמבר 1911 ביאשי (Iași) בשם אלכסנדרו אברהם (Alexandru Avram) או ע”פ מקורות אחרים בשם סולומון יעקב (Solomon Iacob). על כל פנים הוא נולד במשפחה יהודית ביאשי. לא הצלחתי למצוא מידע על ילדותו והחינוכו. לקראת מאמר שכתבתי עבור הרובריקה הזאת על גולדה בנציק, מצאתי שהיא התחתנה בשנת 1928 עם צעיר יהודי מיאשי בשם סולומון יעקב. למען הסדר הטוב במאמר נוכחי זה אציין אותו בשם העט שבחר לעצמו אלכסנדרו זאר.

לאחר שהפכו לזוג אלכסנדרו זאר וגולדה בנציק עברו להתגורר בבוקרשט. שניהם היו לפעילים של המפלגה הקומוניסטית מרומניה שהייתה כבר מוכרזת כבלתי חוקית ע”י השלטונות. זאר, קומוניסט במחתרת, התחיל לפרסם את יצירותיו בכתבי העת של התקופה כבר בשנת 1930. בשל אמונתו הדוגמטית בדרך של השמאל זאר התנדב במלחמת האזרחים בספרד לצד ההרפובליקנים במסגרת הבריגדות הבינלאומיות. רבים מאנשי הבריגדות הבינלאומיות היו קומוניסטים שראו במלחמה חלק מהמאבק הקומוניסטי הבינלאומי. אחרים היו אנרכיסטים או מתנגדים לפשיזם. רבים מאנשי הבריגדות הבינלאומיות ותומכיהם הונעו על ידי האמונה שהצד הרפובליקאני בספרד נמצא בחזית הלחימה נגד הפשיזם הבינלאומי וכי השתתפותם במלחמה היא פעולה נגד הפשיזם.

זאר, עד סוף מלחמת האזרחים בספרד, היה בין המתאמים הלוגיסטיים של הבריגדות הבינלאומיות ונע בין צרפת לספרד. לאחר סיום המלחמה בתבוסה של כוחות השמאל , זאר חזר לפריז ופגש שם את אישתו גולדה בנציק וחיו להם מהיד לפה. זאר עבד בבית מלאכה שייצר מעילי גשם ואישתו עבדה כמוכרת בחנות בגדים. בשנת 1939 נולדה להם ילדה שכינו אותה דולורס, לכבוד דולורס איברורי (Dolores Ibarruri) גיבורת מלחמת האזרחים בספרד.

זמן קצר עבר ופרצה מלחמת העולם השניה. לאחר כיבושה של צרפת ע”י גרמניה הנאצית, בספטמבר 1941 זאר נכלא במחנה דראנסי (Drancy) שהיה מחנה ריכוז מצפון לפריז אשר הוקם עי הנאצים במטרה לשמש כתחנת מעבר בגירושם להשמדה של יהודי צרפת. מדראנסי זאר הצליח להימלט והצטרף לתנועת ההתנגדות לנצאים בצרפת הרזיסטאנס (Résistance). עבור המעורבות של אלכסנדרו זאר בקבוצת הפרטיזנים של המשורר הארמני מיסאק מנוקיאן (Missak Manouchian) לא מצאתי מספיק מידע. אבל ישנם עדויות שהוא היה חלק מהקבוצה יחד עם אשתו גולדה בנציק. כאשר הקבוצה נתפסה זאר לא היה בין העצורים להבדיל מאשתו שנפלה בידי הנאצים נידונה למוות בגרמניה וב-10 למאי 1944 בדיוק ביום הולדתה ה-32 נערף ראשה על גיליוטינה.

לאחר הפלתו של משטר אנטונסקו, זאר, יחד עם בתו דולורס, שב לרומניה והיה בין החברים הראשונים של איגוד הסופרים החדש. לאחר שחזר הביתה, פרסם גאר בהרחבה והפך לסופר חשוב, מוביל דעה שנתן את הטון לספרות הסטליניסטית. אלכסנדרו זאר פרסם שני ספרי שירה והיה מראשי זרם ה”פרולטקולטיזם” בשירה, אך לאחר ששיריו לא זכו להצלחה גדולה מחוץ לחוגי חברי המפלגה הקומוניסטית, עבר לפרוזה. כתב שני רומאנים על שביתות גריביצה (Griviţa) של פועלי חברת הרכבות, אחד ב-1950 בשם “סוף התלונות” (Sfârşitul jalbelor) וב-1952 “ההכנה הגדולה” (Marea pregătire). כתב אותם על פי הנחיות התקופה עם דגש על עימות המעמדי ועיוות של האמת ההיסטורית. בשנת 1950 הוענק לזאר פרס המדינה (laureat al Premiului de Stat).

בתחילת שנות ה-50 אלכסנדרו גאר, כוכב התרבות של התקופה, נתן את הטון של הספרות ודרש מחבריו למקצוע לזהות את האויב שבבגידה ובשקט נכנס לשורות המפלגה הקומוניסטית הפועלת לפי עקרונות הסטאליניזם. לאחר מותו של סטלין וגילוי פשעיו, גאר שינה את עמדתו, והתחיל לבקר את הסטאליניזם והפך בתורו ליעד המתקפות הזועמות של שליט רומניה גורגה גורגיו-דז (Gheorghe Gheorghiu-Dej), של יוסיף קישינבסקי (Iosif Chişinevschi) ושל האידיאולוג הראשי לאונטה ראוטו (Leonte Răutu).

על פרשת ההסתבכות של אלכסנדרו גאר עם השלטון הקומוניסטי נדבר בשבוע הבא.