בתקופה בין שתי מלחמות העולם הארי בראונר יחד עם זוגתו לנה קונסטנטה היו ידידים של לוקרציו פטרשקנו ואישתו היהודיה הרטה שוובן. לוקרציו פטרשקנו שהיה עורך דין ובין מקימי המפלגה הקומוניסטית הרומנית הצליח להגן בבית משפט על הרטה מאשמת פעילות קומוניסטית . ב-1939 כיוון שנישואים בין נוצרים ליהודים היו אסורים ע”פ חוקי הגזע ברומניה הרטה התנצרה כדי להתחתן עם לוקרציו. הרטה שינתה את שמה לאלנה פטרשקנו.
אחרי הפלת המשטר של יון אנטונסקו, לוקרציו פטרשקנו היה שר המשפטיים. באותו הזמן של מעבר למשטר קומוניסטי התמנה הארי בראונר ליועץ מוזיקלי בחברת הרדיו הממלכתית הרומנית. ברדיו הוא טיפח את ארכיון הפולקלור והפך למנהלו. בשנת 1948 הקים הארי בראונר את המכון לפולקלור בבוקרשט ולוקרציו פטרשקאנו עזר לו להשיג את הבניין עבור המכון. בשנת 1949 הארי בראונר התמנה לפרופסור וראש הקתדרה לפולקלור בקונסרבטוריון של בוקרשט. באותה שנה היה בין מקימי התזמורת למוזיקה עממית ע”ש בארבו לאוטרו.
במקביל לנה קונסטנטה בשותפות עם אלנה פטרשקנו הקימו יחד את תיאטרון הבובות הראשון בבוקרשט. ב-1948 לוקרציו פטרשקנו הודח מתפקידו כשר המשפטים , נעצר ונחקר מספר שנים ע”י חבריו למפלגה באשמות שונות ומשונות וזאת בהוראת גאורגה גאורגיו-דז שרצה לקבל את ההנהגה של המפלגה ושל המדינה. בגלל קשריהם של הארי בראונר ולנה קונסטנטה, עם הזוג פטרשקנו נעצרו גם הם. קבוצה של כמה עשרות אנשים שנקראה “כנופיית המרגלים והקושרים שבראשות פטרשקנו” על סמך האשמות דמיוניות הועמדו למשפט. אחרי שנים רבות של חקירות ועינויים במעצר ב-1954 התנהל המשפט המבויים. בעקבות פסקי הדין לוקרציו פטרשקאנו הוצא להורג והארי בראונר נידון ל-15 שנות מאסר, מתוכן ריצה שבע שנים מבודד בצינוק. חברתו, לנה קונסטנטה, קיבלה אף היא מאסר של 12 שנה וריצתה חלק גדול מהן בבידוד. בימי המאסר והבידוד בכלא איוד הארי בראונר הלחין וזכר מבלי לכתוב שירים על טקסטים שידע בעל פה. הרישום שלהם בכתב נעשה בתקופה שלאחר השיחרור מהכלא.
בשחרורו מן הכלא בינואר 1962, נשלח הארי בראונר למגורי כפייה ביישוב ויאישוארה, על יד סלובוזיה ושם התאפשר לו לקבל את ביקורי בת זוגו ששוחררה גם היא מן הכלא. באוקטובר 1964 בראונר וקונסטנטה התחתנו. באותה שנה הותר לשניהם להיות חופשיים ולהתיישב בבוקרשט. כעבור שנה למרבה הפלא הם התגרשו מפני שהארי בראונר רצה לעלות לישראל, בעוד שקונסטנטה לא הייתה מוכנה. בסופו של דבר בראונר חזר בו והשניים התחתנו מחדש ונשארו ברומניה. בשנת 1968 המפלגה הקומוניסטית בראשותו של צאושסקו זיכתה כחפים מפשע את הנידונים במשפט פטרשקאנו. בראונר ואשתו קיבלו קצבת פיצויים לא משמעותית.
ב-1966 הארי בראונר היה בביאנלה בוונציה, שם הוצגו ציוריו של ויקטור בראונר בחדר מיוחד בביתן הצרפתי. הסופר מארין פרדה ברומן האחרון שלו “האהוב ביותר מבין בני האדם” (Cel mai iubit dintre pământeni) מציין את הארי בראונר במילים האלה : “יהודי נלהב מהפולקלור הרומני, איש בעל תרבות מעודנת, שניסה כמעט תמיד לשכנע אותנו בערכיות הנדירה של שירי העם שלנו. הוא הכיר שירי זעקה של יופי מפחיד, שירים טרגיים של פרידה, של געגוע, שירי חתונה, חלקם נשגבים, אחרים אכזריים וגרוטסקיים, כפי שאיש לא שמע מעולם.
הארי בראונר בעצמו בעשור האחרון לחייו כתב “השירים של האנשים בארץ הזאת מילאו את כל חיי. כששמעתי את השירים האלה שאין דומה להם, הייתי המום לא רק מהיופי שלהם, אלא מהכוח המרפא שלהם”.
הארי בראונר הלך לעולמו בגיל 80 ב-11 למרץ 1988 בבוקרשט.