Tag: נינה קסיאן

נינה קסיאן ובעלה וולדימיר קולין מתיידדים עם אוביד קרוחמלניצאנו (Ovid S. Crohmălniceanu) שהוא שם העט של המבקר הספרותי, היסטוריון של הספרות, העורך והפרופסור האוניברסיטאי היהודי רומני שנולד בשם מויסה כהן וגם עם עוד איש תרבות ממוצא יהודי המתורגמן סולומון פטרה. יחדיו הקבוצה הזאת ועוד אנשי תרבות דגלו בגישה שהספרות הרומנית, לאחר הזוואות של מלחמת העולם השניה ולאחר שינוי המשטר, חייבת להיות מעורבת במישור הסוציו-פוליטי.

נינה קסיאן פגשה את אלקסנדרו י. שטפאנסקו המכונה אלי ב-1948, בעלה השני, עבורו התגרשה מוולדימיר קולין, והייתה נשואה לו 36 שנים, עד שנפטר. נינה כתבה עליו “אלי, בניגוד לקולין, לא היה גבוה ולא יפה תואר, הוא לא היה קומוניסט במחתרת, הוא לא אהב שירה מודרנית, אבל התאהבתי בו עד היסוד. כששמע אותי מנגנת את הסונטה שלי לפסנתר ולכינור באתנאום, אמר לאחותו שישבה לידו: “אני אתחתן עם האישה הזאת”. הזוג חי באותם מגורים, קומת קרקע של וילה נומנקלאטוריסתית יחד עם אבא של נינה קסיאן ועם אחותו של אלי. אלי היה עורך בעיתונות של המשטר הקומוניסטי.

את הרגעים שנינה בילתה בזרועותיהם של גברים אחרים, רגעים שבעלה אלי סבל בגבורה ובסבלנות, נינה קסיאן תיארה כך: “לא הייתי בוגדת, אבל הוספתי יובלים לנהר הגדול, האהבה הגדולה. לא שיקרתי ולמעשה, היה לי יותר מדי מה לתת”. נינה קסיאן קיבלה את הכינוי “האישה המכוערת הכי מושכת בספרות הרומנית” בעקבות סיפורי אהבה עם סופרים כמו מרין פרדה, ניקולאיה בראבאן, שטפאן אוגוסטין דוינש.

נינה קסיאן תמיד דיברה בכנות קורעת לב על עצמה, וזה היה מושך כל בן שיח, עיתונאי או לא. לפני כמה שנים היא נתנה את ההדגמה הנוגעת לפסיכואנליזה בעיתון רומני: “בהיותי ילדה מכוערת, הייתי מאושרת איכשהו מתשומת הלב שניתנה לי לאורך כל חיי. אבל זה בא באיחור כי אפילו כלב לא הסתכל עליי עד שהייתי בת 17. זה לא נעים, במיוחד בגיל ההתבגרות. זה מסמן אותך לכל החיים”.

נינה קסיאן המשיכה וכתבה ספרות ילדים נובעת מהאפשרויות האסתטיות של הבריחה אל פנטזיה ואל כנות, שני ספרים של “פרוזה סובייקטיבית” בגוף ראשון. נינה פירסמה למעלה מ-50 ספרי שירה, ואף המציאה שפה פואטית חדשה, “השפה הספרגית”.כתיבת שירים בשפה דמיונית ממילים שאינן קיימות במילונים, אבל עם צליל של מילים רומניות, נינה קסיאן מלחינה מילים המסוגלות להעביר רגשות. זאת קומדיה של שפה פואטית וגם רגע של ליריות אותנטית, שנוצרה באמצעים לא שגרתיים. בשנת 1969 קיבלה נינה קסיאן את פרס איגוד הסופרים הרומני.

לאחר מות אבא שלה ב-1981 ולאחר מות בעלה אלי שטפאנסקו ב-1984 ב- 1985, נינה קסיאן הגיעה לארצות הברית כפרופסור אורח באוניברסיטת ניו יורק באמצעות מלגת סורוס, למשך שלושה חודשים בתחילה. אך בגלל מעצרו ברומניה של Gheorghe Ursu שביומנו כתב את דעותיה של נינה נגד צאושסקו ומספר שירים סאטיריים שלה בנושא משפחת צאושסקו ובהמשך הרצחו בכלא של הסקוריטטה גורמים לנינה קסיאן לדחות את חזרתה לרומניה, ואחרי שנה וחצי לבקש מקלט מדיני בארהב.

בגיל 73 התחתנה נינה קסיאן בפעם השלישית עם המוזיקאי האמריקאי מוריס אדוארדס (Maurice Edwards), שהיה מבוגר ממנה בשנתיים. יחד איתו ולא רק נינה חזרה לבקר ברומניה מספר פעמים לאחר הפלת שילטון צאושסקו בדצמבר 1989. נינה קסיאן פירסמה טרילוגיה של ספרים אוטוביוגראפיים הנקראת “הזכרון כנדוניה (Memoria ca zestre).

בשנותיה האחרונות נינה קסיאן חיה בניו יורק ונפטרה שם ב-14 לאפריל 2014 בגיל 89.

נינה קסיאן נולדה ב-27 לנובמבר 1924 בעיר גאלאצי במשפחה יהודית. ההורים שלה היו המתורגמן ואיש התרבות יוסף קסיאן-מאטסארו וזאנה לבית שמילוביץ פסנתרנית וזמרת. להוריה לא הייתה השכלה גבוהה, אך אמנות ומוזיקה היו חלק מחיי היומיום שלהם. אמה זאנה ידעה לשיר יצירות של מלחינים כמו פרנץ שוברט, רוברט שומאן ויוהנס ברהמס, ואביה יוסיף היה מלווה אותה בניגון בפסנתר.

משפחת קסיאן עברה להתגורר בברשוב כאשר נינה הייתה בת שנתיים ושם היא באה במגע עם משפחות דוברות גרמנית , הונגרית וכך פיתחה לעצמה את הכישרון לשפות. בגיל חמש נינה קסיאן ידעה כבר קרוא וכתוב וגם התחילה לנגן בפסנתר ולהלחין. מאוחר יותר נינה קסיאן אמרה “אבי לימד אותי את פאר השפה הרומנית, את טעם השירה והמוזיקה. זאת ברכה לגדול בטונים פיוטיים, באווירה של מוזיקה נהדרת. אבא העביר לי תכונה נוספת שהרבה פעמים ריככה לי את הדרך ההומור.

בשנת 1935 המשפחה עברה לבוקרשט ונינה קסיאן למדה, עד החלת חוקי הגזע של אנטונסקו, במכון “פומפיליאן” שהיה בית ספר יוקרתי לבנות בבוקרשט. נינה קסיאן, שהתלהבה מעולם האמנות למדה גם ציור אצל הציירים גורג לוונדאל ומקס הרמן מקסי עליו כבר כתבתי ברובריקה הזאת. היא נכנסה לעולם המשחק והמוזיקה, שם לקחה שיעורי תיאטרון מהשחקנית ביאטה פרדנוב ומוזיקה והלחנה אצל מיכאיל זורה וקונסטנטין סילבסטרי.

בזמן מלחמת העולם השניה ובתקופת המשטר הרודני של יון אנטונסקו, כיהודיה נינה קסיאן השתתפה בלימודים לא פורמליים של הקהילה היהודית, ושם פגשה את הסופר ולדימיר קולין. ב-1941 קולין וקסיאן הצטרפו למפלגה הקומוניסתית במחתרת, כפעילים של איחוד הנוער הקומוניסטי בתקווה לשנות את העולם ולהביא לחיסול האנטישמיות והנאציזם. ב-1943 נינה קסיאן וולדימיר קולין נישאים ולאחר 23 לאוגוסט 1944 שניהם התחילו ללמוד בפקולטה לספרות ופילוזופיה באוניברסיטה של בוקרשט ושניהם הפסיקו אחרי שנה ראשונה.

טיודור ארגזי ויון ברבו מעודדים אותה בהתלהבות לכתיבת שירה, כשהאחרון גם מאוהב במשוררת הצעירה. ב-1946 יון ברבו כינה אותה משוררת, ורשם סופרלטיבים על כתב היד של ספר השירים הראשון של נינה קסיאן “אחד על אחד” (La scara 1/1). הפרש הגילאים בין שני המשוררים היה 30 שנה, ומאוחר יותר נינה קסיאן סברה ש”מערכת היחסים שלנו הושפעה בגלל נעוריי הפזיזים”.

נינה קסיאן פירסמה את ספר הבכורה שלה ב-1947. הספר הותקף אידיאולוגית בעיתון “Scânteia”, כך שהמחברת התחילה לכתוב שירה פרולטרית וגם הלכה לכיוון ספרות הילדים. מאוחר יותר נינה קסיאן מתארת את ההרגשה ואני מצטט :

“זה היה בשנות ה-50, בתקופה הדוגמטית ברומניה. הריאליזם הסוציאליסטי מאופיין, למרבה הצער, בריסון של מבנים וסגנונות ואוצר מילים. אז כשביקשו ממני לכתוב בצורה נוקשה ומפושטת, ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי, אבל לאחר זמן מה עברתי לספרות ילדים כי זה היה התחום היחיד שבו עדיין היו מותרות מטפורות ושבו הדמיון היה יכול לפרוח.”

בין השנים 1948-1956 נינה קסיאן כתבה שירים רבים למען העם, אך ב-1950 פרסמה גם את האגדה לילדים “Nică fără frică”. לא רק הספרות לילדים עזרה לה לשרוד, אלא גם ההלחנה המוזיקלית. ב- 1957 נינה קסיאן הלחינה את היצירה בשם “7 קפריזות” עבור פסנתר.

עד כאן חלק ראשון בתולדות המשוררת נינה קסיאן.