Tag: INSHR

תחרות זיכרון השואה, בה השתתפו תלמידי חטיבות ביניים ותיכון והתקיימה בין התאריכים 6-8 ביולי, הכריזה על הזוכים בה. התחרות הפגישה משתתפים מ-38 מחוזות ומבוקרשט.

בטקס הענקת הפרס השתתפו שר החינוך, סורין קאמפאנו, יחד עם ד”ר אלכסנדרו פלוריאן, מנכ”ל המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה אלי ויזל ונציגי שגרירות ארה”ב ושגרירויות נוספות. האוניברסיטה למדעים אגרונומיים ולרפואה וטרינרית בבוקרשט, שאירחה את האירועה, הודיעה כי היא תשלש את ערכם של כל הפרסים הכספיים המוענקים לסטודנטים, כתב Cîmpeanu.

שגרירות ארה”ב הודיעה על רצונה לקיים תערוכה עם היצירות האמנותיות שהוצגו . למהדורת 2022 יש משמעות מיוחדת שכן השנה אושרה הכנסת הקורס להיסטוריה של יהודים. השואה כחלק מתכניות הלימודים הלאומית , אמר השר.

התחרות, הייחודית באירופה, שמה לה למטרה להדגיש את היצירתיות וההבנה של התלמידים, בנושא השואה, השלכותיה ומשמעותה; היווצרות ופיתוח של התנהגות סובלנית, דמוקרטית, רוח אזרחית, קבלת גיוון, הרגלי השתתפות בחיי חברה נקייה מכל גילויי גזענות, אלימות, אפליה, חוסר סובלנות ואנטישמיות, כמו גם טיפוח יכולתם של התלמידים להבין את המורכבות של העולם העכשווי, של קבלה ללא תנאי של האחר, של התנהגות רצויה בחברה דמוקרטית.

המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה “אלי ויזל” ממשיך בפרויקט “סיפורי שואה”. ביום הרומא הבינלאומי, 8 באפריל, בעיר GALATI, הציג המכון פרקים על גירושם של הרומה לטרנסניסטריה ב-1942. בתערוכה גם סיפורם הטרגי של יהודי המקום. זו תערוכת קומיקס, “סיפורי שואה, מוצגת בפארק מול פיסלו של MIHAI EMINESCU . בתערוכה ניתן לצפות עד 8 במאי 2022.

בנוסף לכך, במחוז VRANCEA, נחנכה ב09 באפריל תערוכת הקומיקס “סיפורי שואה. “התערוכה מוצגת בכיכר התיאטרון העירונית של פוקשיאני (מזרחית) וניתן לצפות בה עד ה-9 במאי. התערוכה מביאה לקהל פרקים מתולדות הקהילות היהודיות והרומה בVRANCEA, בתקופת השואה.

ה”סיפורים” מתועדים על ידי חוקרי מכון “אלי ויזל” בשיתוף סטודנטים מהמכללה הלאומית פוקצאני ומהתיכון הטכנולוגי בעיר. שני המוסדות נושאים את שמו “אלכסנדרו יואן קוזה”.

זה פרויקט המעודד את הציבור לגלות מחדש חלק מהעבר של הקהילות שהיו ועדיין חיים באיזור, להעמיק את ההיסטוריה שלהם מנקודת מבט נוספת. אלו תערוכות על שואת היהודים והרומא שנרדפו, גורשו או הושמדו ללא אשם כלשהו, בצורה אכזרית וחסרת כל הגיון.

המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה “אלי ויזל” שידר פרק חדש, ה-4, בפודקאסט “על השואה”. הפרק האחרון של השנה מעמיד בסימן שאלה מציאות טרנס-לאומית, תופעה שפותחת את הדרך לדיבור שנאה.

מתי הכחשת השואה הופיעה ומה היו צורות הביטוי הראשונות שלה ומי מכחיש את השואה כיום? – הן חלק מהשאלות שבאמצעותן מעורר ההיסטוריון מריוס קזאן את תגובותיו של פרופסור למדעי המדינה מיכאל שפיר. “אי אפשר יותר לתרץ את השלילה של היום, לא קראתי, לא היה לי איפה לקרוא, לא הייתה לי גישה למידע”, אומר הפרופסור.

“על השואה” הוא פודקאסט שמביא לידיעת הציבור את מה שאסור לשכוח, אומרים נציגי מכון ויזל. ניתן להאזין לפודקאסט ב-Spotify, Apple Podcast ו-Google Podcast.

שגרירות רומניה בתל אביב מזמינה את הציבור בישראל להשתתף לבניית אוסף המוזיאון הלאומי להיסטוריה יהודית והשואה ברומניה. בתקופה שבין מלחמות העולם ברומניה חייה קהילה היהודית שהיתה השלישית בגודלה באירופה, אחרי הקהילות בפולין ובברית המועצות. היהודים הוו אז כ 4% מכלל אוכלוסיית המדינה. נכון להיום רק אלפים בודדים של יהודים חיים ברומניה, וההיסטוריה של הקהילות היהודיות עדיין ידועה מאט מאוד, אומרת שגרירות רומניה בישראל.

המוזיאון הלאומי להיסטוריה יהודית ושואה ברומניה יכלול תערוכות קבועות שמטרתן לגלות ולהסביר את ההיסטוריה של היהודים ברומניה. כל מי שרוצה לעזור למוזיאון לספר את הסיפור המשפחתי, יוכל ליצור קשר עם המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה “אלי ויזל” כדי לדון כיצד ניתן יהיה לכלול את התמונות, המסמכים והאובייקטים הייצוגיים כעדויות אותנטיות של העבר, הוסיפה בהודעתה המשימה הדיפלומטית הרומנית בישראל.

המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה אלי ויזל משדר פודקאסט שכותרתו “אודות השואה”, שמשודר בתמיכת Friedrich-Ebert-Stiftung רומניה. לפעמים המידע מועבר במהלך שיעורי ההיסטוריה נותר ברמת הידע ה”נשמע”, מבלי להפנים ולהבין שלמעשה, הוא מתאר אירועים ממציאות שהיא רחוקה מהלומדים עליה, דבר שעשוי להיות לו השלכות שליליות בהווה או בעתיד, מוסר המכון.

“אודות השואה” אינו שיעור היסטוריה, אלא דיאלוג כנה שבאמצעותו אנו מנסים לענות על שאלות שרבים מאיתנו מקיימים ככל הנראה: מי מכחיש את השואה? מדוע ומתי לדבר על השואה בבתי הספר? מה אומרים לנו צילומי השואה? מי היו המבצעים והמושיעים? מדוע להשתמש במילים כגון יהודים ורומיים במקום צוענים ויהודונים? — מוסרים יוצרי הפודקסט.

בפרק הראשון של הפודקאסט, ההיסטוריון מריוס קזאן ושגריר רומניה בישראל, ראדו יואניד, מזמינים אותנו לגלות מה מספרים לנו התמונות על הפוגרום ביאשי, מיוני 1941, פוגרום בו נרצחו למעלה מ- 13,500 יהודים. הפודקאסט זמין ב- Spotify ברומנית.

המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה אלי ויזל פרסם דוח חדש על אנטישמיות ברומניה. זהו ניתוח ההתפתחויות בשנה האחרונה (מאי 2020 – אפריל 2021) בכל הקשור לדברי שנאה אונליין, ביטויים אנטישמיים ושל הצעדים בהם שהרשויות ברומניה נקטו כדי לחזק מסגרת להגברת החוסן בפני התופעות הללו. המסקנות העיקריות של הדו”ח: נראה כי מידת הקבלה של היהודים בחברה הרומנית היא ברמה שלא צריכה להדאיג אותנו.

באופן פרדוקסלי, בשנה האחרונה התגברו התקריות אנטישמיים; המסר האנטישמי, המכחיש, הופיע שוב בפרלמנט באמצעות מפלגה המעודדת התנהגות לאומנית ושנאת זרים; מעשי ונדליזם ותוקפנות מילולית ממשיכים להופיע במרחב הציבורי כשהםמתוכננים מראש ומשוחררים בהקשרים המדגישים את עומק האנטישמית כגון חגים דתיים יהודיים, מערכות בחירות ברומניה ומופנים נגד נציגים של הקהילה היהודית המקומית.

מאידך, החלת החוק על איסור ארגונים, סמלים ומעשים פשיסטיים, לגיוניונרים, גזעניים או שנאת זרים, קידום פולחן האשמים בפשעי מלחמה היא עדיין אופציונלית עבור רשויות המקומיות או בתי משפט: 98% מהתלונות נדחות עוד בשלבי החקירה.מקרי קידום זכרם של פושעי מלחמה, שזוכו על ידי בית המשפט, שלא ראו את העבירות על החוק כה חמורה כדי להצדיק את העלויות הכרוכות במשפט פלילי. רשויות מקומיות ממשיכות להציב פסלים של דמויות שנויות במחלוקת, כולל אנטישמים ופשיסטים, ומסרבות לשנות את שמות הרחובות הקרויים על שמם.

חסר החינוך על השואה בא לידי ביטוי במצבים של עידוד או קבלה של עמדות קיצוניות, אנטישמיות, הכחשת שואה, יישום לא נכון של חקיקת זיכרון ופתרון תלונות בנדון.סקרי דעת קהל מצביעים על ידע לקוי של ההיסטוריה של השואה ברומניה.

שיח גזעני ושנאת זרים מתבטא גם אצל אנשים הממלאים תפקיד מרכזי בחינוך. מגפת ה– COVID-19 איפשר את הטריוויאליזציה של השואה על ידי אנשים שהתנגדו להגבלות שבתוקף בגלל המצב הבריאותי; ישנם השוואות רבות בין אמצעי ההשמדה שהנאצים הפעילו נגד היהודים לבין מסעות החיסון נגד COVID19 . דברי שנאה ממשיכים להופיע ברשת ללא הפרעה במיוחד במהלך מערכות בחירות או ברגעים מרכזיים בתהליך ניהול הבריאות בעת הפנדמיה. לאומניים מפיצים תיאוריות קונספירציה, ביניהם הרעיון שהיהודים שמנהלים את העולם עומדים מאחורי מסעות החיסון נגד COVID-19. . על פי הדיווח, פייסבוק נותרה הרשת החברתית הפופולרית ביותר והסביבה בה מפיצים באופן אינטנסיבי דברי שנאה. יחד עם זאת, חל שיפור ברמת התגובה של פייסבוק בהסרת סמלים גרפיים או תמונות השייכות לאיקונוגרפיה פשיסטית או ימנית קיצונית.

במהלך תקופת הדו”ח אימצה ממשלת רומניה את האסטרטגיה הלאומית למניעה ולמאבק באנטישמיות, שנאת זרים, רדיקליזציה ודברי שנאה, וראש הממשלה מינה נציג מיוחד של הממשלה לקידום מדיניות הזיכרון, לחימה באנטישמיות ושנאת זרים. באותה תקופה בית משפט ברומניה קבע לראשונה, כשהוא מחיל חוק בן 19, כי אזרח אשם בהכחשת השואה.

מרבית הרומנים סבורים כי גרמניה הנאצית היא האשמה העיקרית בשואה הרומנית, על פי סקר שהציג אלקסנדרו פלוריאן, מנהל המכון הלאומי לחקר השואה הרומנית “אלי ויזל”. הדו”ח נועד לתעד את תפישת החברה הרומנית לגבי השואה והמרשל יון אנטונסקו, בן בריתו של היטלר. ביסודו של דבר, אנו יכולים לומר שאותה דעה קדומה, אותו חוסר ידע בהיסטוריה ממשיכים לרחף מעל החברה הרומנית, אמר פלוריאן. לדבריו, 72% מהנשאלים אמרו כי היטלר וממשלת גרמניה דאז היו אחראים לשואה ברומניה. דעה זו היא מנוגדת לעובדות ההסטוריות כפי שהם נרשמו במסמכים הקיימים.

לפי הדוח, לפי 57% מהמשיבים, האחראי לשואה הרומנית, לאחר הגרמנים, הוא ראש המדינה באותן שנים, יון אנטונסקו: 15% מהנשאלים רואים בברית המועצות כאחראית על השואה: 5% מאשימים את מלך מיחאי ו13% מאשימים את היהודים. אני חושב שלמעשה, החינוך ברומניה, בנושא זה, הוא כישלון, אמר אלקסנדרו פלוריאן.

על פי הסקר, 75% מהנשאלים מכירים את משמעות המושג שואה, אך 35% מהרומנים אינם יודעים דבר על מי אחראי על לשואה ברומניה, מוסיף פלוריאן. במקביל, 26% מהנשאלים ציינו כי השואה הרומנית מורכבת מגירוש יהודים למחנות בשליטת גרמניה הנאצית, דבר שהוא נכון רק לגבי צפון טרנסילבניה שהיה בשליטת הונגריה) ורק 9% מגירוש לטרנסניסטריה. רק 32% מהמשתתפים בסקר מציינים את אוכלוסיית הרומא כקבוצה חברתית נוספת שנפגעה מהשואה. אלכסנדרו פלוריאן הודיע ​​כי בסתיו 2021, המכון שהוא מוביל יערוך סקר חדש ורחב יותר בכמה נושאים, לא רק בעניין יון אנטונסקו וזיכרון השואה ברומניה. ב -15 השנים האחרונות קודמו סדרה של פרויקטים לשימור זיכרון השואה ברומניה כחלק ממדיניות ציבורית, במימון ממשלת רומניה, אך במקביל נרשמו גם פעולות לקידום זיכרון פושעי מלחמה ו מנהיגי התנועה הלגיונרית.

המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה “אלי ויזל” הכריז על הפרויקט הזוכה להקמת מוזיאון הלאומי להיסטוריה יהודית ושואה ברומניה. הפרויקט הזוכה יוקם ע”י קבוצה בה משתתפים Popp & Asociaţii S.R.L – ו- Westfourth Architecture S.R.L., Berenbaum Jacobs Associates LLC.

את 4 הפרויקטים שהשתתפו בתחרות ניתן לראות באתר המכון.

המוזיאון יוקם במרכז בוקרשט, באזור סמלי של העיר, Calea Victoriei, בבניין Banloc-Goodrich, שתוכנן על ידי האדריכל Octav Doicescu במהלך שנות הארבעים.

המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה “אלי ויזל” חידש באתרו את סדרת סיפורי החיים מהשואה, “שיעור היסטוריה אחרת”. הסדרה המשיכה בפרסום חומר על יהודים בדרום בוקובינה וגירושם לטרנסניסטריה.

המכון מציג את סיפורה של מרים קורבר-ברקוביצי, ניצולת הגירושים לטרנסניסטריה, ילידת 1923 מקמפולונג, מחוז סוצאבה, צפון רומניה.

בין ספטמבר 1940 לסתיו 1941, כמו כל היהודים שחיו בשטח שתחת שליטת רומניה, נאלץ מי שנמצא בקמפולונג לציית לתקנות האנטישמיות: הרישיונות המסחריים שלהם נשללים, הודחו מהצבא, מהחינוך, ביצעו עבודות כפייה, ונכסיהם הוחרמו. היהודים , מקמפולונג ומסביבתה, 6118 במספרם, גורשו ב- 12 באוקטובר 1941. המגורשים הוכנסו לעגלות בקר, כשבכל עגלה נדחסו 60 עד 70 אנשים, והובלו ליעד לא ידוע. ב- 16 באוקטובר הם חצו את הגדה המזרחית של דניסטר והגיעו למוגילב, כיום באוקראינה. המסע שלהם המשיך לגטאות ביישובים שונים של המחוז: Șargorod, Copaigorod, Djurin, Murafa.

מכיוון ששני הסבים היו חלשים מאוד, משפחת קורבר החליטה להשאיר אותם במקלט לקשישים שהוקם במוגילב. . שאר בני המשפחה עברו לגטו DJURIN. כדי לשרוד הם עבדו, מכרו בגדים וחפצים אחרים שהובאו מהארץ או גנבו. הם סבלו בהפטיטיס ובטיפוס. רק פעם אחת הגיע אליהם כסף שנשלח על ידי קרובי משפחה שנותרו בארץ, אך גם אז קיבלו חלק קטן מהסכום שנשלח.

הזיכרון הכואב ביותר של מרים קשור לאובדן סבה וסבתה. שניהם נפטרו בינואר 1942, שלושה חודשים לאחר שהגיעו לטרנסניסטריה. מרים איבדה גם דודה, בת דודה ובתה של דודתה, בת השנתיים. באפריל 1944, לאחר שחרור הגטו על ידי הצבא הסובייטי, מרים הלכה הביתה עם 9 אנשים. אמה ואחותה, סילביה נשארו מאחור כדי לחכות לשובו של אביהם.

לאחר המלחמה משפחת קורבר נשארה ברומניה. מרים וסילביה חזרו ללימודים, סיימו את לימודיהן בפקולטה לרפואה והתחתנו. מרים הפכה לאחת מרופאי הילדים המוערכים ביותר ברומניה, וסילביה עבדה בתחום המחקר הרפואי. מרים חזרה לCAMPULUNG רק פעם אחת, אך , בגלל זכרונותיה, היא לא יכלה להישאר בעיר.

המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה “אלי ויזל” פירסם דוח על ביטויים אנטישמיים הפוגעים בזיכרון קורבנות השואה, בין 2019 לאפריל 2020. אחת המסקנות היא כי מגיפת COVID-19 היא קרקע פורייה להפצת תוכן אנטישמי בסביבה הווירטואלית. הדוח מראה התפתחויות מדאיגות ופוטנציאל לניצול בסביבה המקוונת. המסקנות החשובות ביותר של הדו”ח מראות כי מידת הקבלה של היהודים בחברה הרומנית טובה מעט יותר בהשוואה להונגרים או לצוענים, אך המחקר מצביע על אנטישמיות סמויה .

מעשי השחתה כנגד מקומות וסמלים יהודיים הם נדירים, אך האופן בו הרשויות חוקרות אותם אינו תורם לתחושת הביטחון לה זקוקה הקהילה היהודית. הצהרות פומביות של כמה נציגי הממשל המקומי או המרכזי הביאו להחמרת הסטראוטיפים האנטישמיים, להתייחסות מזלזלת ולהכחשת השואה. במערכת הבחירות לנשיאות הופיעו סמלים נאציים שהוקדשו לאחד המועמדים.

הממשל המקומי מעכב את שינוי שמות הרחובות שנקראו על שם פושעי מלחמה או ביטול מונומנטים ציבוריים המוקדשים לאנשים האלה. חקירות פליליות על מעשים כמו הצדעת הנאצים, הכחשת השואה, מכירת פריטים עם סמלים לגיוניים ונאצים נמשכות שלא בצדק במשך שנים ומצביעות על חוסר עניין באכיפת החוק. צעדי המכון, שהוסמך על ידי הממשלה להקים את מוזיאון הלאומי להיסטוריה יהודית ולשואה, לוו בהפגנות של מתנגדים.

מכון “אלי ויזל” בוחן בדאגה את הדינמיקה של דיבור השנאה בסביבה המקוונת בשפה הרומנית כנגד יהודים. כך, במיוחד בפייסבוק, מסרים אנטישמיים ומכחישים לובשים צורות ארסיות ומובילים ליצירת שנאה .

לרוב המוחלט של החומרים האנטישמיים יש תוכן קונספירטיבי. במסגרת מגיפת קוביד -19, הופיעו מאמרים הטוענים כי היהודים או מדינת ישראל עומדים מאחורי משבר הבריאות.

לעתים קרובות פרסום פוסטים עם מידע אמיתי על הקהילה היהודית או חבריה מעורר הערות ותגובות אנטישמיות.

המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה “אלי ויזל” המשיך בפרויקט החינוכי המקוון “שיעור היסטוריה אחרת”. הפרק השלישי כלל סיפורי חיים מהקהילה היהודית בבוקרשט בראשית המאה העשרים, אך גם על משפחתו של הרב גוטמן במהלך פוגרום בוקרשט בינואר 1941.

הקהילה היהודית בבוקרשט הייתה בין הגדולות ברומניה. בסוף המאה ה -19, 40,000 היהודים ייצגו 14% מאוכלוסיית העיר, ובסוף התקופה שבין מלחמת העולם התגוררו בבוקרשט יותר מ- 95,000 יהודים. בשנות השלושים של המאה העשרים היו יותר מ- 40 בתי כנסת, שני בתי קברות, שני בתי חולים, שני בתי יתומים, שני בתי אבות ו -19 בתי ספר יהודיים בעיר.

בהדרגה, החל משנת 1938, הוגבלו זכויות היהודים. בסתיו 1940, במהלך השלטון הלאומני של הלגיון הפשיסטי הפוליטיקה אנטישמית הפכה לשיטתיית. שיא האלימות נגד יהודים בבוקרשט התרחשה בינואר 1941. מאבקי הכוח בין הגנרל יון אנטונסקו, ראש המדינה ובעל בריתו של היטלר, ולבין שותפיו לממשלה, אנשי תנועה הלגיון , הסלימו בין 21 ל- 23 בינואר 1941, כשבין הלגיון לצבא ברשותו של יום אנטונסקו היתה עימות פתוחה ברחובות בוקרשט.

תוך כדי עימות זו התרחש פוגרום כנגד יהודי בוקרשט. שכונות יהודיות נבזזו, מאות חנויות ובתי מלאכה, בתים פרטיים נהרסו על ידי לגיונרים. בתי כנסת הועלו באש. הכל התרחש מבלי שהרשויות התערבו. מאות יהודים נלקחו מבתי כנסת, מבתיהם או מרחובות ועוכבו, נשדדו, הוכו או נהרגו. בימי הפוגרום 125 יהודים איבדו חייהם.

הפרויקט מספר גם את סיפורו של הרב גוטמן, רב הקהילה היהודית בבוקרשט. הרב ובניו הגדולים, אינקו ויוסיף, נלקחו למטה הלגיון, הוכו והושפלו כמו כל שאר היהודים שהובאו. לפנות בוקר נלקחו הרב גוטמן ושני בניו יחד עם כמה עשרות אנשים נוספים במשאית שהגיעה ליער גילבה, ליד בוקרשט, שם אנשי הלגיון ירו בהם. הרב שרד באורח פלא, אך שני בניו מתו כשהוא היה קבור הרב קם ויצא אל הכביש, בלי לדעת לאן הוא הולך. הוא הגיע לבית העירייה בגילבה, שם הכניסה אותו קבוצת לגיונרים לחדר עם יהודים אחרים ששרדו את ההוצאות להורג. כאן הוכו שוב, ואחרי נפילת החושך הם הובאו חזרה ליער. גם הפעם הרב נשאר שרד את הירי. כאשר הוא שוב משוטט מבולבל, הוא הגיע שוב לבית העירייה בו הוא ננעול תחת שמירה. בסופו של דבר, הזנדרמים כבשו את בית העירייה והרב נמלט .מעל 90 יהודים נהרגו ביער גילבה.

המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה «אלי ויזל» המשיך בפרויקט החינוכי המקוון “שיעור היסטוריה אחרת”, שבאמצעותו, במהלך מגיפת קוביד -19, הציע לציבור לגלות סיפורי חיים מתקופת השואה. הפרויקט מופנה לתלמידים, למורים, אך לא רק.

הפרויקט מציע עדויות של מי ששרד או היה עד לאירועי מלחמת העולם השנייה לצד מידע על אירועים ששנו וקבעו את חייהם.

הפרק השני של הפרויקט כלל סיפורי חיים מצפון טרנסילבניה, על הקהילה היהודית באורדיאה שבצפון-מערב המדינה ועל גיל ההתבגרות בתקופת השואה. הנוכחות היהודית באורדאה היא עתיקת ימים, ומעידים על כך מסמכים מסוף המאה ה -15. בתקופה שבין המלחמות, היהודים מאורדאה נוכחים באופן קיצוני בחיי התרבות של העיר, אך הם, במקביל, הפכו לקורבנות של פעולות אנטישמיות שיזמו הרשויות הרומניות .

הגטאות היהודים באורדאה נוצרו ב- 3 במאי 1944. אז הוקמו שני גטאות. הגדול שבהם שכן כ -27,000 מיהודים העיר. בשני נדחסו 8,000 היהודים שפונו מאזורים כפריים במחוז ביחור. שבועיים לאחר הקמת הגטאות החלו הגירושים. הרכבת הראשונה לאושוויץ עזבה את אורדיאה ב- 23 במאי 1944. אחריה יצאו לכוון אושוויץ עוד שמונה רכבות . אחרוני היהודים מאורדאה והסביבה גורשו ב- 27 ביוני 1944. פחות מ -10 שרדו. בספטמבר 1945 התגוררו בעיר 3,813 יהודים, אך לא כולם היו ניצולי שואה.

הפרויקט מפרסם גם את סיפורו של הנערה אווה היימן, מאורדיאה, שבמשך שלושה וחצי חודשים, מפברואר עד מאי 1944, כתבה יומן שממנו אנו יודעים איך אווה וקרוביה הרגישו על בשרם את ההשלכות של מדיניות אנטישמית שהוטלה על ידי הרשויות ההונגריות. חודש לאחר הריכוז בגטו, אווה גורשה לאושוויץ ביחד עם הסבא והסבתא שלה. הרכבת עזבה את העיר ב- 3 ביוני 1944. הם הגיעו לאושוויץ לאחר שלושה ימים. הסבים והסבתות נשלחו לתאי הגזים ברגע שהגיעו למחנה. אווה עברה את ההמיון הראשוני ושרדה באושוויץ ארבעה חודשים. בשל תנאי החיים היא חלתה בטיפוס ונשלחה לתאי הגזים ב- 17 באוקטובר 1944. היא הייתה בת 13, 8 חודשים וארבעה ימים. סיפורי חיים אחרים, של יהודים מאורדיה ניתן למצוא באתר המכון, http://www.inshr-ew.ro/.