Category: מורשת יהודית ברומניה

ולנטין סילבסטרו נולד ב-20 לאוקטובר 1924 בווסלוי רומניה במשפחה יהודית כבנם של שרה ויצחק מוסקוביץ’. שמו בלידה היה מרצ’ל מוסקוביץ’. הוא למד את שנותיו הראשונות בבית הספר בכפר סקאנטיה במחוז יאשי, אצל המורה מריאן, שהיה מורה ע”פ דוגמת “Domnu Trandafir” מהסיפור המפורסם של מיכאיל סדובאנו. ביוני 1935, ולנטין סילבסטרו התקבל לבית הספר התיכון הלאומי ביאשי לשנת הלימודים 1935-1936. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון הלאומי ביאשי ב-1942 ולאחר הפסקה מסוימת בגלל היותו יהודי למד בפקולטה לספרות ופילוסופיה בבוקרשט ושם סיים את לימודיו ב-1949. בפקולטה בבוקרשט למד עם מורים מפורסים כמו ג’יורג’ה קאלינסקו וטודור ויאנו.

הבכורה בפרוזה סאטירית והומוריסטית של ולנטין סילבסטרו היתה במגזין “מיטיקה”, בניהולו של טודור מושטסקו בשנת 1940. פירסום הבכורה של ולנטין סילבסטרו בנושא תיאטרון היה לאחר סיום מלחמת העולם השניה כאשר בעיתון “אקול”, הופיע מאמר שהוקדש למחזאי השוודי הנריק איבסן. בסיום לימודיו אקדמיים ולנטין סילבסטרו החל את פעילותו ככתב בעיתונים “ויקטוריה” ו-“רומניה ליברה”. מאז התמחה בתיאטרון ובקולנוע והפך לאחד ממבקרי התיאטרון הידועים ביותר של רומניה. ולנטין סילבסטרו חתום על ספרים רבים של ביקורת ותיאוריה של תיאטרון, ביניהם: “הדמות בתיאטרון” (1966), “הצגות בדיו” (1972), “קליגרפיות על הווילון” (1974), “קליאו ומלפומן” בשנת Clio şi Melpomene) 1977), “אלמנטים של הקראגיאולוגיה” (1978 שקיבל את פרס האיחוד הסופרים הרומני.

לולנטין סילבסטרו היו במרוצת השנים תפקידים רבים. היה עורך של המגזינים הלהבה (Flacăra) והבמא (Rampa) בשנים 1948 עד 1950, היה עורך ראשי של סוגיות קולנוע (Probleme de cinematografie) בתקופה 1951 עד 1953. במגביל עבד גם ב- Contemporanul ורומניה הסיפרותית (Romania literară). ולנטין סילבסטרו היה מנהל אמנותי באולפן הקולנוע של בוקרשט ופרופסור במכון לאמנות תיאטרון וקולנוע (1953-1958 ולאחר 1990) ובאוניברסיטת “היפריון” (אחרי 1990) בבוקרשט. הוא עמד בראש מדור הדרמטורגיה של איגוד הסופרים, היה נשיא האגודה הבינלאומית למבקרי תיאטרון, המדור הרומני, קרן “תיאטרול XXI” ונשיא אגודת ההומוריסטים הרומניים.

אשתו של הסופר ולנטין סילבסטרו הייתה בראנדושה זאיצה שחקנית ומייסדת תיאטרון הבובות צאנדריקה, שבילתה איתו שנים נפלאות. ולנטין סילבסטרו כתב בזכות אישתו את הספר תולדות תיאטרון הבובות ברומניה בשנת 1975. ולנטין סילבסטרו ייסד את פסטיבל ההומור “Constantin Tănase” בווסלוי. הוא פרסם את המונוגרפיות של Jules Cazaban, של Toma Caragiu, של גריגורה וסיליו בירליק והאחרון היה של “Alexandru Giugaru, גאון הבמה”, וגם ספרים שהוקדשו למסעות שערך בהרבה מקומות בעולם יחד עם קבוצות תיאטרון שונות . כמחזאי כתב את הקומדיה “צ’ארטה” ב- 1949 ומחזות לילדים ולבובות כמו שובה של פיית הניסים לכדור הארץ ב- 1962, ייסורי ההרלמבינה ב- 1964, הרקולס בחיפוש אחר תפוחי הזהבב- 1975. היה אחד המקימים החשובים של פסטיבלי תיאטרון ברומניה, אירגן כנסים ודיונים בנושא התיאטרון והיה חלק מחברי מושבעים רבים של תחרויות של תיאטרון.

במשך חמישה עשורים, ולנטין סילבסטרו אימץ את הז’אנרים ואופני הביטוי המגוונים ביותר, והפך לאישיות בולטת בחיי התיאטרון של רומניה, כשהוא מוכר כסמכות בתחום על ידי אנשי תיאטרון, מבקרים מקומיים ובינלאומיים. רוחו הסטירית של סילבסטרו מצויה בסיפורים ובמערכונים כגון “הרכבת המלכותית”, “בליל כוכבים”, “הג’ורנל עם דפים סגולים”, “קערת סלק” , “פיית המלפפונים” , “האמנות להיפטר ממנה”, “שור על מסילת הברזל” ועוד. “אבק ואבק” היה ספרו האחרון.

מי שנולד כמרצ’ל מוסקוביץ’ וחי כולנטין סילבסטרו נפטר בגיל 64 ב-25 לנובמבר 1996 בעקבות תאונת דרכים בבוקרשט.

הארי אליאד נולד בקראיובה ברומניה ב-8 לאוקובר 1927 במשפחה יהודית. אביו נפטר כשהארי היה ילד. הארי אליאד למד בית ספר יסודי בבית ספר יהודי ותיכון ב-“פראצי בוזשטי” (האחים בוזסשטי). הארי מגיל שש התחיל לצפות בחזרות השחקנים בתיאטרון של קראיובה והתאהב לחלוטין באמנות התיאטרון. לכן למד אחרי התיכון וסיים בהצטיינות לימודי מוזיקה ואמנויות הבמה בקונסרבטוריון קורנטי. הקונסרבטוריון קורנטי נוסד בסביבות 1911 והוא פעיל עד היום. מייסדי בית הספר הזה היו אלנה ואלפטרי קורנטי שתרמו את הונם לעירייה של קריובה ע”מ להקים בית ספר לאומנוית.

כיוון שהארי אליאד נותר חסר אב כילד הוא מכיר את החסרונות החומריים והמוסריים הגלומים במצב משפחתי טרגי זה, יחד עם אחיו. עובדה זאת מפתחת בו רגישות לסבלם של בני האדם ואת המשיכה לתיאטרון. מגיל שש גילה דרך להתגנב לעליית הגג של תיאטרון קראיובה, התחבא והתבונן בשחקנים מבעד לסדק, האזין לנאומים שלהם ולוויכוחים בינם לבין הבמאי. הוא לא פוסח על שום תנועה וממקום מחבואו. בהדרגה הארי אליאד התיידד עם עובדי הבמא, מעצבי התפאורה, החבר’ה שהקימו את התפאורה והופך לנוכחות קבועה בתיאטרון קראיובה. אף אחד לא הופתע לראות אותו יותר, סוג של ילד של הלהקה, חלק בלתי נפרד ממנה. זה היה הגן ובית הספר הראשון של הארי אליעד. כמבוגר, כשנשאל בראיון מה הייתה אהבתו הראשונה, הוא ענה בכנות וגאווה “התיאטרון בקראיובה”.

בשנים 1949–1950 הארי אליאד עבד כשחקן בתיאטרון הלאומי בקראיובה. הופעת הבכורה שלו הייתה במחזה של ויקטור אפטימיו “Înșir-te mărgărite”. בגיל 26, בהמלצת טומה קרג’יו, הוא התקבל לעבודה בתיאטרון הממלכתי בפלוישטי. הארי אליאד חווה תקופה פורה כבמאי, בתור במאי צעיר. לאחר עזיבתו של תומא קרגיו לבוקרשט ועל פי הצעתו, הארי אליאד הפך למנהל התיאטרון הממלכתי בפלוישטי עד 1989. הוא הפיק שלושים הצגות והעלה לבמת פלוישטי את השחקנים מרגרטה פוגונאט, שטפאן באניקה, דומיטרו פורדוי, אדלה מרקולסקו, יון מנולסקו ועוד. במקביל, הארי אליאד ממלא בלהט את תפקיד המרצה בכיתת הבימוי של בית הספר פלוישטי לאמנויות פופולריות ומשתמש בניסיונו המצטבר כמורה.

התחתן עם השחקנית של התיאטרון היהודי הממלכתי לאוני ולדמן. בשנות ה-1970 ביים הארי אליאד מדי פעם הצגות בעיקר מוזיקליות באולם מז’סטיק בבוקרשט ובתיאטרון היהודי הממלכתי בבוקרשט. ב-1976 ביים את המחזמר ” מזל טוב ו…וזליג שור!” שאותו הפיק יחד עם אאורל פאליה ואלכס מרקוביץ’ על מוזיקה מאת ריכרד שטיין ופלורנטין דלמר. בהמשך הפיק יחד עם ברנרד פרידמן בשנת1977 את המחזה “נשים הן לא צחוק”, ב-1978 “מי מפחד מרומאו ויוליה?”, ב-1979 ביים רסיטל של אשתו, השחקנית לאוני ולדמן-אליאד “שירו איתי שיר” ובשנת1980 הפיק שוב בשותפות עם ברנרד פרידמן את המופע “בשעה טובה!”.

בדצמבר 1989 עבר לתיאטרון היהודי הממלכתי של בוקרשט כבמאי והמשיך בתפקיד של מנהל התיאטרון עד סוף ימיו. אליאד הקדיש את עצמו באותן השנים לשימור מסורת התרבות והתיאטרון בשפה יידיש. ארגן 29 סיורי הופעות של להקת התיאטרון היהודי ברחבי העולם, תוך שיתוף פעולה עם שחקנים ובמאים חשובים ברומניה, ארצות הברית וגרמניה. ב-1991 הפיק בתיאטרון היהודי “מחרוזת שירים”, בשנת 1993 את “הזכייה הגדולה ” מאת שלום עליכם, ב-1996 את הקומדיה “שלוש כלות לאבא” מאת יוגין לביש. פרויקט הדגל שהוביל הארי אליאד כמנהל התיאטרון היהודי היה האינטגרלה של יצירות שלום עליכם. אליאד ביים גם יצירות מהמחזאות הקלאסית העולמית, למשל מחזות מאת צ’כוב וגוגול. כמו כן הפיק אליאד את מחזות הזמר “קברט” ו”כנר על הגג”. ההצגה האחרונה שאותה ביים הייתה קומדיה לפי וודי אלן “איך מפתים נשים” (“Play It Again, Sam”).

הארי אליאד נפטר ב-6 לאוגוסט 2012 בגיל 84 כאשר היה עדיין מנהל התיאטרון הממלכתי היהודי. הוא נקבר בבית העלמין היהודי פילנתרופיה בבוקרשט.

באוקטובר בשנת 1947 פירסם ד”ר מיקלוש ניסלי עדות בעיתון “וילאג” בבודפשט, תחת הכותרת “הגיהנום של אושוויץ”. עדותו בנירנברג במשפט הבינלאומי של פושעי המלחמה הנאצים ושל מנהיגי חברת אי גה פארבן, שבו העיד ב-17 ישיבות, פורסמה גם היא בעיתון “וילאג” תחת הכותרת “הייתי עד בנירנברג”.

בספר “הייתי רופא באושוויץ” מספר ד”ר מיקלוש ניסלי על הנסיבות שבהן הצליח להימנע ממוות במחנה ההשמדה אושוויץ ובשלושת מחנות הריכוז האחרים אליהם הועבר במהלך הצעדות הכפויות בעקבות הפינוי מאזורי הריכוז השונים בחודשים התזזיתיים שקדמו, בין החורף לאביב 1945 וסוף הרייך השלישי. בספר סיפר ד”ר מיקלוש ניסלי, שלמד ועבד בגרמניה עשר שנים לפני המלחמה, על הזוועות שחזה בהן ועל ניסיונו כאסיר שהוצמד לזונדרקומנדו שהם קבוצה של אסירים מתים חיים שגורלם היה להיהרג בתום ארבעה חודשי שירות. כיד ימינו של מנגלה, בניגוד לרצונו, ד”ר מיקלוש ניסלי הפך לאחראי במחנה על הניסויים הרפואיים על היהודיים.

בספר כתב ד”ר מיקלוש ניסלי על חיי היומיום שלו כאסיר מספר A8450 בתוך מחנה הריכוז אושוויץ, על יחסיו עם אנשי ה-SS וחבריו בזונדרקומנדו, על ניסיונותיו למרוד ולברוח. הוא חושף את הרגשתו כאדם עוד לפני זאת של רופא על המעשים שנאלץ לבצע על בני אדם וכיצד נאלץ ע”פ פקודות מנגלה לערוך בדיקות רפואיות ולבצע נתיחות של עשרות ועשרות של גופות, במיוחד של אנשים מעוותים, תאומים ועוד. מנגלה, בתוכנית הפלילית שלו, ארגן סדרה של בדיקות מפורטות, שיבוצעו תחילה בזמן שהאסירים היו בחיים ואחר כך בגופות האסירים, כדי לתמוך בתיאוריות המתאם הגנטי שלו בין עיוותים פיזיים, במיוחד בזוגות תאומים, או מועברים מאב לבן, בקרב אוכלוסיות מהגזע היהודי כדי להוכיח את נחיתותם לכאורה.

ד”ר מיקלוש ניסלי מתאר בפירוט את טכניקת ההשמדה ששימשה בבירקנאו, המחנה המרכזי של רצח העם היהודי. לבירקנאו היו ארבע משרפות גדולות. המשרפות היו ממוספרות מאחת עד ארבע. במשרפות 1 ו-2 היו חדרי הלבשה תת-קרקעיים גדולים ותאי גזים צמודים. ל-3 ו-4 היו גם תאי גזים מחוברים אבל לא היו להם חדרי הלבשה ולכן ההתפשטות התבצעה בחוץ באוויר הפתוח. כולם היו מצוידים במספר תנורי משרפות, היו 5 תנורים משולשים כל אחד, ו2 תנורים מרובעים כל אחד, בסך הכל 46 פיות תנור. הם היו מפעלי מוות של ממש, שנועדו לכניסה של אסירים ברגל ולהוצאתם רק דרך הארובה. עבדו שם הזונדרקומנדו, אוכלוסייה של 800-1000 אסירים, שנבחרו מהחזקים ביותר והיו גם מוזנים היטב בהשוואה לשאר האסירים. אולם מדי ארבעה חודשים הושמדו גם אסירי הזונדרקומנדו כדי שייקחו את הסודות לקבר ולא יישאר כעדים לא נוחים עבור ה-SS ומנהיגיהם.

דמותו של הרופא מיקלוש ניסלי מופיעה בסרטים “הבן של שאול” ו”האזור האפור”. אחת הפרשיות שסיפר הרופא מיקלוש ניסלי בספרו שימשה בסיס לסרט “האזור האפור” (The Grey Zone), סרט יוצא דופן שמשחזר בצורה מציאותית את הקרמטוריום מספר שתיים ולוקח את המצלמה היישר אל הכאוס, אל תוך הקדירה של חדר התנור, ומראה את תהליך השריפה. הסרט גם מראה את הארובה עם להבות ועשן, כששורה ארוכה של קורבנות תמימים עשתה את דרכה לחדר ההלבשה התת-קרקעי המחובר לתא הגזים. באחד הפרקים בספרו מספר הרופא מיקלוש ניסלי כיצד הוא ושותפים שלו, גם הם רופאים אסירים , גילו יום אחד בתא הגזים של הקרמטוריום אישה צעירה שעדיין חיה מתחת למסה של גופות . כיס אוויר שנותר איפשר את הישרדותה. הצעירה התעוררה לחיים וניצלת, ומוסתרת. הפרק הזה, שבו החיים מנצחים את המוות, מצית מחדש את תקוותם של אנשי הזונדרקומנדו כמבשר של מעיין חופש קרוב וגורם לכולם להרגיש יותר טוב. שמירה על חיים של אותה צעירה בחיים היא שמירה על התקווה ומעוררת שרשרת של סולידריות שגורמת להם לחזור להיות בני אדם ולא עבדים בשירות המוות.

הרופא מיקלוש ניסלי חי אחרי השואה בעיר אוראדיה ברומניה ועבד כרופא עד מותו בגיל מוקדם יחסית של 55 מאוטם שריר הלב.

מיקלוש ניסלי נולד ב-17 ליוני 1901 בעיירה שימלאו סילבאניי, בטרנסילבניה, שאז הייתה חלק מהונגריה במסגרת אוסטרו-הונגריה. מיקלוש נולד במשפחתו של סוחר יהודי. בתמיכת הוריו למד מיקלוש ניסלי רפואה באוניברסיטאות בקלוז’ ובברלין. כרופא התמחה בפתולוגיה באוניברסיטת פרידריך וילהלם השלזית בברסלאו. ד”ר מיקלוש ניסלי שב למולדתו ועבד בשנים 1930–1937 כרופא כללי בעיר אוראדיה, בשנים 1937–1941 בוישאול דה סוס ובשנים 1942–1944 בסאפנצה במאראמורש. ד”ר מיקלוש ניסלי בכל מקומות העבודה שלו פעל גם כמומחה לרפואה משפטית.

בעת הסיפוח מחדש של אזור מגוריו להונגריה, בימי משטרו של מיקלוש הורטי וממשלתו של דמה סטויאי, נשלח יחד עם אשתו ועם בתו בת ה-15 לאושוויץ-בירקנאו. כאסיר הועסק כרופא פתולוג במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו וכתב ספר זיכרונות והעיד על השואה. בסוף יוני 1944 בגלל הכשרתו כרופא התאפשר לו לעבוד במתקן לאסירים חולים ,ביתן 12 , באושוויץ בירקנאו, בו ערך ניתוחים וניסה לעזור לחולים באמצעות ציוד ותרופות מן הבסיסיים ביותר. תחת ניהולו של הרופא הגרמני הראשי של המחנה, יוזף מנגלה, הועבד ניסלי כפתולוג במחלקה החדשה לנתיחות ולניתוחים שהוקמה בתוך משרפה 2. ד”ר מיקלוש ניסלי עבד שם יחד עם אסירים יהודים אחרים חברי הזונדרקומנדו 12.

מנגלה הבחין ביכולתו המקצועית, הוא צורף על ידו כפתולוג לזונדרקומנדו הי”ב והועבר למשרפה ב’, במיוחד כדי להכין ולהקים חדר נתיחה המצויד בציוד החדיש ביותר, כדי לתמוך במחקר המדעי הפלילי של מנגלה. בחלק זה של הקרמטוריום ניסו רופאי ה-אס.אס. למצוא את ההבדלים האנטומיים בין הגזע ה”ארי” שלהם לזה של ה”היהודים הנחותים”. ד”ר מיקלוש ניסלי סיפר שרופאי ה-אס.אס. היו מרותקים לצפות בנתיחות שביצע, בגאווה וציפיה דרוכה, בטוחים בגילוי המפתח שימחיש את אמיתות משנתם ה”המוגנטית”. באמצע ינואר 1945 פונה מחנה השמדה אושוויץ והאסירים ששרדו הוצעדו והובלו בצעדת מוות אל מאטהאוזן. ד”ר מיקלוש ניסלי הצליח להישאר בחיים ובתחילת מאי 1945 נמצא על ידי חיילים אמריקאים במחנה אבנזי הסמוך ושוחרר.

אחרי השיחרור ד”ר מיקלוש ניסלי חזר לעיר אוראדיה ברומניה. בשלב זה העלה על הנייר את זיכרונותיו הנוראים מאושוויץ. כך הופיע הספר “הייתי רופא באושוויץ”, שתורגם למספר שפות, ובו ד”ר מיקלוש ניסלי מתאר את החוויות שעבר במחנה ההשמדה. בהקדמה לספר שלו כותב ד”ר מיקלוש ניסלי את הטקסט ואני מצטט:
“החתום מטה ד”ר מיקלוש ניסלי , רופא, אסיר לשעבר במחנה הריכוז אושוויץ, מקועקע במספר A 8450, כתבתי ללא להט, בלי שום הגזמה, תוך כדי הימנעות מכל אפקט סגנוני ותוך כיבוד האמת לאמיתה, את הספר הזה על הנושא האפל ביותר בתולדות האנושות, כיוון שניתן לי להיות עד ראייה ולחיות תחת האיום של המשרפות באושוויץ שלהבותיהן כילו מיליוני גברים, נשים וילדים. במסגרת תפקידי כרופא מומחה במשרפות באושוויץ, ערכתי וחתמתי, עם מספר הקעקוע שלי, על אינספור דוחות נתיחת גופות ודוחות משפטיים, אשר לאחר שנחתמו גם על ידי הבוס שלי, מנגלה, נשלחו למכון למחקר ביולוגי ואנתרופולוגי גזעי ( Institut für rassenbiologische und anthropologische Forschungen, Berlin-Dahlem). סביר מאוד שהמסמכים הללו נמצאים גם היום בארכיון של מכון המחקר הגדול הזה. הספר הזה לא מכוון להצלחה ספרותית. כשם שחוויתי את הזוועות הכי בלתי נתפסות הייתי רופא, לא סופר, עכשיו, כשהגיע הזמן להעלות אותן על הכתב, אני כותב אותן בעט של רופא, בלי יומרות ספרותיות.”

סוף ציטוט.

עד כאן החלק הראשון על ד”ר מיקלוש ניסלי.

לודוביק ברוקשטיין נולד ב-27 ליולי 1920 בשם יוסף לייב אריה ברוקשטיין בחבל רוסינסקו, בעיר מונקאץ’ שבשנת 1918 עברה לצ’כוסלובקיה והיום היא חלק מאוקראינה. לודוביק ברוקשטיין נולד במשפחה יהודית, היה נינו של הרב החסידי חיים יוסף ברוקשטיין ונכד לרב ישראל נתן אלטר ברוקשטיין. בגיל 4 עבר לודוביק ברוקשטיין עם משפחתו לגור בעיר סיגט בחבל מרמורש ברומניה. שם אביו, מרדכי, היה בעלים של בית מלאכה למקלות הליכה. המשפחה עסקה גם בייצוא צמחי מרפא מן האזור. לודוביק ברוקשטיין סיים לימודים בבית ספר התיכון למסחר בסיגט והתכוון לנסוע ללמוד משפטים בשווייץ. נסיבות משפחתיות אילצו אותו לדחות את התכנית ולעבוד בינתיים בעסק המשפחתי.

צפון טרנסילבניה, כולל העיר סיגט וכל האזור מרמורש, הועבר לידי הונגריה בשנת 1940 בהתאם לתכתיב וינה. בנסיבות אלה בימי השואה במאי 1944 נשלח לודוביק ברוקשטיין ומשפחתו לאושוויץ. מאושוויץ הוא הועבר לברגן-בלזן ואחר כך למחנות אסירים ועובדי כפייה נוספים בהילדסהיים, הנובר, גרוס-רוזן, וולפסברג וויסטגירסדורף שם שוחרר על ידי הצבא הסובייטי במאי 1945. הוריו ושתי אחיותיו נספו במחנות ההשמדה. אחרי שהחלים מטיפוס לודוביק ברוקשטיין שב לסיגט שהיה כבר בחזרה בשליטה רומנית. בסיגט מצא את אחיו, ישראל, ששרד אף הוא את השואה. שניהם התכוונו לעלות לישראל ורק אחיו עלה ארצה בשנת 1947 כיוון שלודוביק התחתן עם צ’יפי שרולטה שיינדל לבית ציג, אף היא ניצולת שואה בת 17. מכיוון שהיא חלתה בשחפת ונזקקה לטיפולים בבית מרפא בקלוז’ בני הזוג נשארו ברומניה.

לודוביק ברוקשטיין התחיל להוכיח את עצמו כסופר בשפות רומנית, יידיש והונגרית. החל את דרכו הספרותית בסיפורים שפרסם בעיתון Viaţa Românească (החיים הרומניים) ב-1945. בשנת 1947 כתב מחזה שבו תיאר מרד של אסירים אנשי זונדרקומנדו באושוויץ, לפי אירוע שהתרחש במציאות. המחזה, שנכתב גם כן ביידיש, ונקרא “נאכט שיכט” (משמרת לילה) הוצג בשנים 1958-1948 בהצלחה בתיאטראות היהודיים בבוקרשט וביאשי. לודוביק ברוקשטיין הוזמן ללמוד ספרות בבית הספר לספרות “אמינסקו” שפעל בבוקרשט בשנים 1955-1950 מיוזמת המשטר הקומוניסטי. נבחר לאיגוד הסופרים הרומנים וערך את מדור התיאטרון של בטאון האיגוד. כמו כן לימד זמן מה אסתטיקה במכון לאמנויות הבמה “יון לוקה קאראג’אלה” בבוקרשט.

לודוביק ברוקשטיין רצה להתחמק מלהיות מעורב בתעמולה פוליטית כולל אנטיציונית ולבסוף חזר לסיגט, בה לימד בתיכון “דארגוש וודה” ובהמשך התמנה למנהל “בית הספר העממי לאמנות”. בשנים 1967-1950 כתב ברוקשטיין כעשרים מחזות שהוצגו בתיאטראות ברומניה, כמה מהם תורגמו והוצגו בהונגרית, גרמנית, רוסית ואסטונית. בשנות ה-1960 המאוחרות כתב גם סיפורים שפורסמו בעיתונים וכתבי עת ברומניה. בשנת 1969 פרסם בבוקרשט ספר עם מקבץ של הסיפורים. זכה במספר פרסים ועיטורים כגון פרס “וסילה אלכסנדרי” עבור אחד ממחזותיו, מדלייה עבור המחזה “אדמה ואחים” והעיטור הלאומי לעמל של רומניה.

אחרי ביקור בישראל, בו פגש לראשונה את אחיו מאז פרידתם בשנת1947, ב-1972 לודוביק ברוקשטיין עלה לישראל והמשיך בשנים 1988-1972 את יצירתו בשפה הרומנית ופירסם בישראל שבעה ספרים בהוצאה לאור משלו בשם פנופטיקום. חלק מיצירתו הופיעו גם בעברית ותורגמה לצרפתית. הוא היה בין מייסדי התאחדות הסופרים הישראלים בשפה הרומנית. על אף עלייתו לישראל לא סולק מאיגדו הסופרים ברומניה ונשאר חבר בו עד סוף ימיו.

לודוביק ברוקשטיין הלך לעולמו בתל אביב ב- 4 לאוגוסט 1988 בגיל 68 בגלל מחלה. הותיר אחריו את רעייתו צ’יפי ואת בנו אלפרד ברוקשטיין, מדען מחשב, פרופסור בטכניון בחיפה.

מריאן רבינוביץ’ נולד בבוקרשט בירת רומניה ב-18 לאוקטובר 1934 במשפחה יהודית וגדל שם בתנאי מצוקה. מריאן רבינוביץ’ נחשף עם משפחתו בבוקרשט לרדיפות נגד היהודים ולפרעות מימי השואה. בימי השלטון הקומוניסטי, כאשר הגישה משפחתו בקשה לעלייה לישראל, סולק מריאן רבינוביץ’ מהאוניברסיטה לאחר חמש שנות לימוד בפקולתה לרפואה בבוקרשט. מריאן רבינוביץ’ נאלץ למחייתו לעבוד כרוחץ גופות בבית מתים עירוני עד שבסופו של דבר בשנת 1962 קיבל את האישור לעלות לישראל.

בארץ מריאן רבינוביץ’ המשיך ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, סיים את תואר בירושלים. כסטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים מריאן רבינוביץ’ הכיר את באבט גם סטודנטית לרפואה זאת שתהיה אשתו לעתיד, אף היא במקור מרומניה. השניים נישאו בבית הכנסת בגבעת רם שליד האוניברסיטה בירושלים. אחרי סיום התואר הזוג התמחו ברפואה פנימית בבתי חולים בישראל ולאחר מכן נסעו ללוס אנג’לס שבקליפורניה בארה”ב להכשרה נוספת. מריאן רבינוביץ’ התמחה ברפואה שיקומית וגריאטריה, ואישתו באבט רבינוביץ’ התמחתה בקרדיולוגיה.

בשנת 1973 בני הזוג חזרו לישראל, שם הקים מריאן רבינוביץ’ את המרכז הגריאטרי של בית החולים שיבא בתל השומר, הראשון מסוגו בישראל ובשנת 1974 הקים את השירות הגריאטרי הקהילתי. בשנים 1981-1983 ד”ר מריאן רבינוביץ’ הוביל צוות חשיבה שחזה וארגן את הקמתו של ההוספיס המודרני הראשון בישראל, המיועד לחולים סופניים. כתוצאה של צוות החשיבה הזה בשיתוף האגודה למלחמה בסרטן, משרד הבריאות הישראלי ובית קופות החולים הגדול של האיגוד קופת חולים כללית הוקם ההוספיס לפי המודל של ההוספיס סנט כריסטופר הבריטי שנוסד על ידי ססילי סונדרס. השירות הרפואי של ההוספיס בתל השומר ניתן דרך קבע על ידי השירות הגריאטרי של בית החולים בנהולו של ד”ר מריאן רבינוביץ’. הוא היה לחלוץ הרפואה הפליאטיבית בישראל. היה בין מייסדי עמותת עמדא לחולי אלצהיימר ומחלות דומות בישראל.

מוטרד מהיחס לחולים סופניים, ד”ר מריאן רבינוביץ’ עם הקמת ההוספיס מילא בתוכן את הסיסמה “למות בכבוד”. “איך מתנהגים ליד מיטתו של גוסס?” שאלו אותו והוא השיב בפשטות: “עוטפים אותו בחיבה”. לדבריו, אל הגוססים יש להתייחס לא מתוך “רחמנות שבאה מלמעלה, שכלולה בה פטרוניות ולעתים יהירות, אלא מתוך חמלה בגובה העיניים”. הרופא ההומניסט המשיך להיות מוטרד, שמא מרוב קטעים קצרים של פעילות כמו א-ק-ג, ביקור ליד מיטת חולה, הרצאה, הוא מחמיץ את הרצף, את המשמעות. את אלה הוא חיפש במחוזות אחרים. ד”ר מריאן רבינוביץ’ אמר ואני מצטט:

“את המורים שלי במקצוע הרפואה הגריאטרית והשיקומית לא מצאתי רק באוניברסיטאות אלא גם בספרים. קירקגרד, דוסטויבסקי, טולסטוי, מרטין בובר, רבי נחמן מברסלב וכל אותם יוצרים שהתייחסו לזיקנה כאל תופעה אנושית”.

סוף ציטוט.

ד”ר מריאן רבינוביץ’ בהוצאת ספרו “איוב, מכתבים של רופא” הסביר כי “כאדם וכרופא המטפל באדם הסובל, ברצוני להגיע להבנה עמוקה יותר של הסבל הזה באמצעות סיפורו של איוב”. ספרו של ד”ר מריאן רבינוביץ’ “גילו של אדם” משנת 1985 היה אבן דרך בהבנת הזיקנה. ספרו הנוסף, “המוות, רילקה ואני”, היה ניסיון “להבין את הקשר בין המאבק להישרדות ליצירה האמנותית”. בספרים נוספים כמו “בית הזמן” וב”אנשים” ד”ר מריאן רבינוביץ’ שזר מפגשים אינטימיים עם אנשים בריאים וחולים שוב בחתירה הבלתי פוסקת למשמעות. גיבורו של ספרו “מוכר השעות”, סיפק ללקוחותיו “שעות פינוק”, “שעות תקווה”, “שעה של מעוף”, “שעה של אמינות” ועוד. לבסוף הוציא מהדורה נוספת של ספרו “גילו של אדם”, עם עדכון בצורת “הזמן האישי”, ובו התבוננות חדשנית על הזיקנה. בספרים שכתב התייחס ד”ר מריאן רבינוביץ’ מתוך עמדה של רופא ומדען הומניסטי להתמודדות בני האדם עם תהליך ההזדקנות, לדרכי ההערכה של כוחות המטופלים הזקנים, ליחסים בין מטפלים ובין מטופלים בשלבים שונים של ההזדקנות והתמודדות עם המוות.

יחד עם אשתו, פרופ’ בבט רבינוביץ’, ראש החוג לקרדיולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב אחרי פרישתם לגמלאות התמסרו לאמנות ולכתיבה. בני הזוג הוציאו על חשבונם שני ספרים משותפים, כשאת ההכנסות תרמו למוסדות לילדים במצוקה. בספרים הללו לצד ציוריה של בבט מופיעים פסליו של מריאן ושיריו.

ד”ר מריאן רבינוביץ’ הלך לעולמו ב-11 לאוגוסט 2010 בישראל בגיל 76 והובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ קריית ענבים והותיר אחריו את אשתו ואת ילדיו, ישראל, משה ויהודה.

זיגמונד (זליג) מוגולסקו נולד ב-16 לדצמבר 1858 בקלרשי (Călăraşi) שבמולדובה שהיה אז חלק מהאימפריה הרוסית. זליג נולד במשפחה יהודית. אביו, יואל שריגרודסקי, סוחר במקצועו, שינה את שמו למוגולסקו בשל בעיות עם השלטונות. אביו נפטר כשזליג היה בן 9. אבל בגלל שקלרשי הייתה עיירה יהודית חסידית עם 89% מתושביה יהודים, אמו של זליג קיבלה תמיכה מהקהילה היהודית. ע”מ לחזק כלכלית את המשפחה ולהגדיל את מקורות הפרנסה, שלחה האם את זליג ואת אחיו לחזן המקומי יוסף הלר שיהיו אצלו זמרים במקהלה בבית הכנסת. שם זליג למד בעזרת הזמרים האחרים, תוך ארבעה חודשים לקרוא ולכתוב תווים. מספר שנים מאוחר יותר כשאמו נפטרה זליג מוגולסקו עבר לקישינאו ונתקבל לשיר במקהלה המפורסמת של החזן ניסן בלצר.

החזן ישראל קופר מבית הכנסת הגדול בבוקרשט שמע את זליג במקהלה בקישינאו ולקח אותו והעסיק אותו כסולן בבתי כנסת בבוקרשט. בגיל 14 זליג החל בלימודי מוזיקה בקונסרבטוריון של בוקרשט שלא מזמן נוסד ע”י הנסיך אלכסנדרו יואן קוזה. זליג מוגולסקו היה תלמיד מצטיין. בעודו תלמיד בקונסרבטוריון זליג מוגולסקו החל להופיע עם להקת אופרטה צרפתית. בלהקה הזאת פגש והתיידד עם שלושה זמרים יהודים נוספים לזר צוקרמן, שמחה דינמן ומשה וואלד. ארבעתם הקימו להקה בשם המקהלה היהודית או ברומנית “Corul Izraelit” והתפרנסו מלהופיע בחתונות וארועים יהודיים בבוקרשט. זליג מוגולסקו עצמו המשיך לשיר בבית הכנסת וגם לשיר בימי ראשון במקהלות של הכנסיות נוצריות אורטודוקסיות רומניות וכך הרחיב את הידע המוזיקלי ואת הרפרטואר שלו.

בהיותו בן 18 זליג מוגולסקו היה למנהל המקהלה בבית הכנסת מועסק שוב ע”י החזן ישראל קופר. בנוסף הוא שר בחתונות ומסיבות בסגנון זמרי ברודי שהיו אמנים נודדים יהודים מברודי שבאוקראינה שפעלו מתחילת המאה ה-19 בגליציה האוסטרית, ברומניה וברוסיה. הם היו בין הראשונים שביצעו בפומבי שירים ביידיש שלא במסגרת של פורים שפיל וחתונות, והיו מבשרים חשובים של תיאטרון היידיש.

כאשר אברהם גולדפדן הגיע לבוקרשט עם להקתו של תיאטרון יידיש בשנת 1877, שהייתה אז בת פחות משנה, הוא בחן את זליג מוגולסקו. גולדפדן חיפש זמרים ללהקתו המתהווה, והתברר לו שמוגולסקו ניחן גם בכישורי משחק טובים. מוגולסקו שיחק תפקידים קומיים מוזיקליים אצל גולדפדן, כולל הסבתא במחזה “הסבתא והנכד” ואת התפקיד הראשי במחזה “הקנוניה”. אחרי שמוגולסקו שיחק בתפקיד הראשי בהצגה “שמנדריק” ביקש ישראל גרודנר כוכב אחר של להקת גולדפדן תפקיד ראשי. גולדפדן נתן לו תפקיד בהצגה שתרגם מגרמנית “האי הפראי” מאת אוגוסט פון קוצבו (August von Kotzebue). אבל זליג מוגולסקו כל כך האפיל על גרודנר בתפקיד אחר, עד שהאחרון עזב את הלהקה וייסד להקה משלו ביאשי. למרבה האירוניה, זמן קצר לאחר מכן לקח גרודנר את מוגולסקו מגולדפדן. בסופו של דבר זליג מוגולסקו השטלת וניהל את להקתו של גרודנר.

זליג מוגולסקו התחתן עם עמליה פיינמן שנולדה בשנת 1860 ביאשי, רומניה. אביה היה חייט. היא למדה בבית ספר יסודי והתחתנה עם מוגולסקו בגיל צעיר. מאוחר יותר היא הופיעה כחלק מהלהקה של גולדפדן. היא היגרה לאמריקה עם בעלה, שם היה לה מדי פעם תפקיד בתיאטרון. לזוג נולדו שלושה ילדים: בסי, יוליוס וליזה.

מוגולסקו שלט יחד עם גולדפדן בתיאטרון יידיש ברומניה. זליג מוגולסקו שיחק גם ברומנית ובכך משך קהל מעבר לקהילה היהודית. בשנת 1887 עברו זליג מוגולסקו ואישתו לניו יורק, שם הוא היה במהרה לאחד מכוכבי תיאטרון יידיש באמריקה. מאוחר יותר הוא יסד את “האופרה הרומנית” בלואר איסט סייד במנהטן. בשנת 1906 חזר מוגולסקו עטור מוניטין לרומניה, כשהוא מחדש את תיאטרון היידיש אחרי עשור של חוסר פעולה. הוא הביא לרומניה כמה מלהיטיו מתיאטרון היידי הניו יורקי “המהגרים”, “המזל הגדול” מאת קורנבלאט ו-“הלא-ידוע” מאת יעקב גורדין.

זליג מוגולסקו הלך לעולמו בניו יורק ב-4 לפברואר 1914 בגיל 56. הוא הותיר אחריו את אשתו עמליה, שתי בנות, בסי וליזה, ובנו ד”ר יוליוס מוגולסקו. הוא נקבר בבית הקברות היהודי וושינגטון בברוקלין.

אני ממשיך עם החלק השלישי ואחרון של הביוגרפיה של אנטול גוגל מריאיון עיתונאי שהוא העניק בערוב ימיו:

המאה ה-20 הייתה קשה מדי מכדי שנוכל לשאת איתנו את משא הזכרונות. האם זה באמת יהיה ככה? בדיוק הנטל הזה גורם לך להרים את העט ולכתוב. ביוני 1983 הוזמנתי לועד המרכזי של המפלגה לצורך תמיכה והקמת ועדה אנטי-ציונית כביכול, ועדה בראשות דרגונסקי (Dragunski), פעמיים גיבור ברית המועצות. באותה תקופה הופיעו ללא הרף מאמרים בנימה אנטישמית בעיתונים ובכתבי העת, חתומים גם על ידי יהודים. מזכירים לי שאני ממוצא יהודי, שתהיה לי משכורת טובה, צוות של אנשים מוכשרים בעניין הזה ושהשם שלי שוקל בכבדות על המאזניים. אמרתי לא, חד משמעי. לא ויתרתי. כן, סירבתי. לאחר המעשה, ה”שכר” לא איחר להגיע. באותו יום קיבל העורך הראשי שיחת טלפון מגבוה: “ממחר שלא נראה אותו יותר בעיתון!”.

אחרי 40 שנה של עבודה קשה בעיתונות, הרגשתי באמת מושפל ועצוב. הרגע הקשה ביותר היה הפרידה מהמגזין. אני כאן ומסתכל על מדף הספרים שלי, בספריי ובווידויים, מלטף אותם בעיניים, אך גם בזכרוני, כי לכל אחד מ-47 הספרים יש היסטוריה משלו וגורל שנגזר עליו מראש. כן, יש כרכים של שירה, חיבורים, פרוזה תיעודית, סיפורים. הספר הראשון, “הדור שלי”, הופיע ב-1951. ואחר כך: החלון עם שלושה גרניומים, סיפור הגורון, רוח אפריל, איים ירוקים, כשהשתיקה מדברת, סונטת אור ירח, אורות הטופר, פנס הקסם, פירור, ועוד רבים.

בגיל 87, אני ממשיך ואני תוהה לעתים קרובות: האם לגיל יש קילומטראז’ משלו? בשנת 1994 נסעתי לישראל בגיל 72. התרשמתי מהארץ המובטחת, ארץ אבותיי וכתבתי ספר שירים “כותל ההמערבי” (Zidul Plîngerii). השירים כלולים בספר האחרון שלי שיצא לאור בשנת 2004, “הייתי פעם כמו מעולם” (Am fost odată ca niciodată), ספר סינתזה, המשלב מילים שנכתבו במהלך 6 עשורים. כשאתה מתיישב ליד שולחן הכתיבה, אתה שוכח בן כמה אתה. אתה מרגיש כאילו אתה מרחף על קצה הסכין של המילה. האמת היא ששירה היא לא יותר משירה. הנה אני כותב ספר חדש. יש לי גם כותרת, היא זמנית בלבד: “צוואתו של יילוד”.

הייתי על קברו של אבי בבית הקברות היהודי ביאשי. בית הקברות מטופח ומסודר בצורה מופתית. אם כבר מדברים על בתי הקברות היהודיים כאן ברפובליקה מולדובה נמצאים במצב עגום. המדינה צריכה לדאוג להם כדי שהם לא יושחתו או ידרסו על ידי בקר, ע”מ שבעתיד, כשיגיעו זמנים כלכליים טובים יותר, נוכל לנסות לשפץ אותם. הם מוזיאונים אמיתיים להיסטוריה שלנו. שם קבורים יהודים שתרמו תרומה עצומה להתפתחותה הרוחנית והכלכלית של בסרביה במשך מאות שנים.”

עד כאן הביוגרפיה של אנטול גוגל כפי שמשתקפת מריאיון עיתונאי. אנטול גוגל זכה במדליית מיחאי אמינסקו בשנת 1998, בפרס המצוינות של איגוד הסופרים של מולדובה בשנת 2004 וגם במדליית ניקולאיה מילסקו ספאטארו (Nicolae Milescu Spătaru) שהוענקה על ידי האקדמיה למדעים של מולדובה.

מיחאי צ’ימפוי (Mihai CIMPOI ) חבר כבוד באקדמיה הרומנית, חבר מלא באקדמיה למדעים של מולדובה וחבר באיגוד הסופרים של רומניה כתב על אנטול גוגל לכבוד חגיגות יום הולדתו ה- 100 באפריל 2022 ואני מצטט:

“אנטול גוגל מתמלל מצבי תודעה מורכבים ברישום לירי של טוהר יוצא דופן וכותב שירה של השתקפות קיומית בנפחים גדולים, עם רטרוספקטיבות מפורטות על נתיבי החיים המתגבשים בצורה מודרניות. זוהי שירה של הקשר העמוק בין האדם ליקום, האדם והטבע…” .

ב-13 לספטמבר 2022 אנטול גוגל הלך לעולמו בגיל 100 ועוד חמישה חודשים , בקישינאו עיר שבה הוא חי וייצר כל חייו.

בהמשך לשבוע שעבר אני ממשיך את הביוגרפיה של אנטול גוגל מריאיון עיתונאי שהוא העניק בערוב ימיו:

“נולדתי במאה לא מפנקת מלאה במלכודות מעודנות. נגזר עלי לשאת את המאה הזאת בתיק אישי, בתוכי, עם כל הטוב וכל הרע שחדרו עד לשד עצמותיי. כל החיים שלי אני מחובר לכתיבה, לשירה ולעיתונות. הגעתי אל מערכת העיתון “הנוער המולדבי” במרץ 1945. המערכת הייתה בבית קטן שהשתמר עד היום, ממוקם בצומת הרחובות פושקין וסשיוסב (Sciusev). המלחמה עדיין נמשכה. עבדתי יחד עם קונסטנטין קונדריה, עם אלכסנדרו קוסמסקו. העיתון הופיע בפורמט קטן, פעמיים בשבוע.

עובדי הדפוס בחרו את האותיות ביד מדפים כתובים גם ביד בצורה לא קליגרפית עם אין ספור מחיקות. אף אחד מאיתנו לא הורשה לכתוב בגוף ראשון, דיאלוג או ראיון היו ז’אנרים אסורים. הסגנון הוורוד בכתבות היה המועדף ומומלץ על ידי ההנהלה. היה נורא קשה לכתוב. כל מילה פגעה בך. אלו לא היו זמנים שאיפשרו לך התבוננות פנימית. אני זוכר את שנת 1946. בצורת איומה עם אותו יובש נוראי בטבע שרדף גם את דפי העיתון.

באותה שנה 1946 התקבלתי לשורות איגוד הסופרים שלנו. אני חייב לציין שבאותה תקופה היו רק קומץ סופרים, רובם מטירספול. היו גם שקרנים אידיאולוגיים שתמיד חיפשו פתרון, והאשימו אותנו בדבקות בהשתייכות לזרמים בורגניים שונים. מכתבים קולקטיביים פורסמו, היו מחפשים אויבים בכל מקום. רק לאחר מותו של סטלין, במהלך מה שמכונה “ההפשרה” החרושצ’ביסטית, הופיעו המטמורפוזות הראשונות. גם אמינסקו, קריאנגה ואלסנדרי מודפסים בקישינאו. פרסומים חדשים החלו להופיע. העיתון שלנו מופיע בפורמט גדול. הרבה שירים, מערכונים, סיפורים מתפרסמים במהדורת של יום ראשון בשבוע. המועדון הספרותי שלנו תופס את עצמו יותר ויותר, הופך לסוג של מיני-איחוד של אלה שמתלהבים מהכתיבה.

סוף סוף, נולדת קונסטלציה אותנטית של כישרונות, כמו גריגור ויירו, ליביו דמיאן, ויקטור טלוצ’ה, אמיל לוטאנו, ועוד. יום אחד נולד הרעיון לארגן בעיתון מפגשיים (Șezători) כמו שקראנו להם. צעירים הגיעו מכל עבר, קראו את שיריהם, ארגנו דיונים לפי נושאיים, “שולחנות עגולים”, מפגשים עם סופרים ידועים. העונה היפה של המפגשיים הללו הגיעה לסיומה בפתאומיות – העיתון הושעה. מה קרה אחרי זה? מולדובה הסוציאליסטית. שם עמדתי בפני אינספור מכשולים מצד המדריכים בועד המרכזי של המפלגה והן מהבולשביקים הוותיקים במערכת, כפי שניסח זאת דומיטרו מרקובסקי, שכמו קרברוסים מיטולוגיים חיכו לנו למעוד.

והנה אני, בשנת 1966, במגזין “מולדובה”. זאת הייתה קבוצה שבה האינדיבידואליות באה במקום הראשון. צמאים לתחכום ולכבוד, גם באותן זמנים קשים הצלחנו ליצור עיתון אליו השתייכנו בכל ליבנו, המיועד לעשרות אלפי קוראים שיכלו לסמוך על הגינות מופתית. כל מהדורה נראתה לנו כמו מופע חגיגי. אין זיוף. בלי פאתוס רטורי. זה היה צוות עם כוחות מהשורה הראשונה. היינו צוות עריכה כמו שאתה רואה רק לעתים רחוקות במשרדי מערכת של עיתון. הידידות הזאת שרדה עד היום. אני, למשל, כתבתי את הטור “מנסלבצ’ה ועד ג’ורג’ולשטי” (De la Naslavcea la Giurgiulești) במשך שני עשורים ברציפות, שאפילו היום קוראים מבוגרים יותר זוכרים את הדיווחים ואת האיורים הצבעוניים הרבים והצילומים שצולמו על ידי הצלם היהודי איזאה זמשמן (Izea Zemșman), איש מקצוע מעולה שהבין אותך מידית רק במילה אחת. שוטטנו מכפר לכפר, מצפון לדרום, ממזרח למערב בכל מולדובה. התחלנו משמות המקומות, ושאלנו איך קוראים לגבעה זאת או אחרת, לנחל, לעמק. היינו מלקטים פנינים של חוכמה עממית מאנשים פשוטים, היינו הולכים הרבה. אני שומר את השנים האלה בראש כמו זכרון עם ניחוח של בית. האם תרמתי את התרומה הראויה להתעוררות התודעה הלאומית?”

עד כאן החלק השני של תולדות אנטול גוגל.

בהמשך לשבוע שעבר אני ממשיך את הביוגרפיה של אנטול גוגל מריאיון עיתונאי שהוא העניק בערוב ימיו :

“נולדתי במאה לא מפנקת מלאה במלכודות מעודנות. נגזר עלי לשאת את המאה הזאת בתיק אישי, בתוכי, עם כל הטוב וכל הרע שחדרו עד לשד עצמותיי. כל החיים שלי אני מחובר לכתיבה, לשירה ולעיתונות. הגעתי אל מערכת העיתון “הנוער המולדבי” במרץ 1945. המערכת הייתה בבית קטן שהשתמר עד היום, ממוקם בצומת הרחובות פושקין וסשיוסב (Sciusev). המלחמה עדיין נמשכה. עבדתי יחד עם קונסטנטין קונדריה, עם אלכסנדרו קוסמסקו. העיתון הופיע בפורמט קטן, פעמיים בשבוע.

עובדי הדפוס בחרו את האותיות ביד מדפים כתובים גם ביד בצורה לא קליגרפית עם אין ספור מחיקות. אף אחד מאיתנו לא הורשה לכתוב בגוף ראשון, דיאלוג או ראיון היו ז’אנרים אסורים. הסגנון הוורוד בכתבות היה המועדף ומומלץ על ידי ההנהלה. היה נורא קשה לכתוב. כל מילה פגעה בך. אלו לא היו זמנים שאיפשרו לך התבוננות פנימית. אני זוכר את שנת 1946. בצורת איומה עם אותו יובש נוראי בטבע שרדף גם את דפי העיתון.

באותה שנה 1946 התקבלתי לשורות איגוד הסופרים שלנו. אני חייב לציין שבאותה תקופה היו רק קומץ סופרים, רובם מטירספול. היו גם שקרנים אידיאולוגיים שתמיד חיפשו פתרון, והאשימו אותנו בדבקות בהשתייכות לזרמים בורגניים שונים. מכתבים קולקטיביים פורסמו, היו מחפשים אויבים בכל מקום. רק לאחר מותו של סטלין, במהלך מה שמכונה “ההפשרה” החרושצ’ביסטית, הופיעו המטמורפוזות הראשונות. גם אמינסקו, קריאנגה ואלסנדרי מודפסים בקישינאו. פרסומים חדשים החלו להופיע. העיתון שלנו מופיע בפורמט גדול. הרבה שירים, מערכונים, סיפורים מתפרסמים במהדורת של יום ראשון בשבוע. המועדון הספרותי שלנו תופס את עצמו יותר ויותר, הופך לסוג של מיני-איחוד של אלה שמתלהבים מהכתיבה.

סוף סוף, נולדת קונסטלציה אותנטית של כישרונות, כמו גריגור ויירו, ליביו דמיאן, ויקטור טלוצ’ה, אמיל לוטאנו, ועוד. יום אחד נולד הרעיון לארגן בעיתון מפגשיים (Șezători) כמו שקראנו להם. צעירים הגיעו מכל עבר, קראו את שיריהם, ארגנו דיונים לפי נושאיים, “שולחנות עגולים”, מפגשים עם סופרים ידועים. העונה היפה של המפגשיים הללו הגיעה לסיומה בפתאומיות – העיתון הושעה. מה קרה אחרי זה? מולדובה הסוציאליסטית. שם עמדתי בפני אינספור מכשולים מצד המדריכים בועד המרכזי של המפלגה והן מהבולשביקים הוותיקים במערכת, כפי שניסח זאת דומיטרו מרקובסקי, שכמו קרברוסים מיטולוגיים חיכו לנו למעוד.

והנה אני, בשנת 1966, במגזין “מולדובה”. זאת הייתה קבוצה שבה האינדיבידואליות באה במקום הראשון. צמאים לתחכום ולכבוד, גם באותן זמנים קשים הצלחנו ליצור עיתון אליו השתייכנו בכל ליבנו, המיועד לעשרות אלפי קוראים שיכלו לסמוך על הגינות מופתית. כל מהדורה נראתה לנו כמו מופע חגיגי. אין זיוף. בלי פאתוס רטורי. זה היה צוות עם כוחות מהשורה הראשונה. היינו צוות עריכה כמו שאתה רואה רק לעתים רחוקות במשרדי מערכת של עיתון. הידידות הזאת שרדה עד היום. אני, למשל, כתבתי את הטור “מנסלבצ’ה ועד ג’ורג’ולשטי” (De la Naslavcea la Giurgiulești) במשך שני עשורים ברציפות, שאפילו היום קוראים מבוגרים יותר זוכרים את הדיווחים ואת האיורים הצבעוניים הרבים והצילומים שצולמו על ידי הצלם היהודי איזאה זמשמן (Izea Zemșman), איש מקצוע מעולה שהבין אותך מידית רק במילה אחת. שוטטנו מכפר לכפר, מצפון לדרום, ממזרח למערב בכל מולדובה. התחלנו משמות המקומות, ושאלנו איך קוראים לגבעה זאת או אחרת, לנחל, לעמק. היינו מלקטים פנינים של חוכמה עממית מאנשים פשוטים, היינו הולכים הרבה. אני שומר את השנים האלה בראש כמו זכרון עם ניחוח של בית. האם תרמתי את התרומה הראויה להתעוררות התודעה הלאומית?”

עד כאן החלק השני של תולדות אנטול גוגל.

אנטול גוגל נולד ב-6 לאפריל 1922 ביאשי במשפחה יהודית. אביו היה עורך הדין משה גוגל ואמו אולגה פרלמוטר הייתה במקור מקישינאו. האב נפטר מטיפוס זמן קצר לאחר לידתו של אנטול, והאם עם התינוק בן חצי שנה, עברה לקישינאו, לבית הוריה. אנטול גוגל למרות שנולד ביאשי, הוא בילה את ילדותו ונעוריו בקישינאו ולמד 7 כיתות בתיכון “אלכסנדרו דוניצ’י”, וסיים את כיתה ח’ בתיכון “בוגדאן פטריצ’קו השדאו”. בתיכון הוא התיידד עם הסופר לעתיד אלכסנדרו קוסמסקו. אנטול גוגל הופיע לראשונה עם שירים במגזין “ליקוריצ’י” של התיכון “בוגדאן פטריצ’קו השדאו” במרץ 1940.

את הביוגרפיה של אנטול גוגל אני אביא דרך דבריו מריאיון עיתונאי שהוא העניק בערוב ימיו :

מוקדם מאוד כתבתי שירה, שממנה לא נפרדתי מעולם. לעולם לא אשכח את המורה לשפה רומנית שלי בורדאה (Bordea), שראה את הכשרון שבכתיבתי הראשונית. בשנת 1940, כשעוד הייתי תלמיד, פרסמתי בעיתון של התיכון בנקרא “ליקוריצ’י” את השירים “ילדים עם עיניים רטובות” ו”רכבת מהירה”. בבית הספר התיכון “אלכסנדרו דוניצ’י” הייתי חבר של אלכסנדרו קוסמסקו (Lică (Alexandru Cosmescu, ובכיתה ד’, שנינו כתבנו מגזין בעותק אחד, שקראנו לו, אני לא יודע למה, “פליאדה” (Pleiada).

כיוון שהופעת הבכורה הספרותית שלי התקיימה כבר. חיינו עם מילים ותקוות לעתיד, בלי לחשוד שהמציאות תתגלה כאכזרית ולא הוגנת, במיוחד עבור האוכלוסייה היהודית, שבאותה תקופה בבסרביה הייתה מרובת למדי. ביוני 1940 סיימתי את בית הספר התיכון ועברתי את הבגרות שלי. אני זוכר שבפני הבוחנים שלי לבגרות קראתי את השיר “Luceafărul” מאת מיחאי אמינסקו. וגם ביוני, כידוע, הגיעו הסובייטים. בסתיו הפכתי לסטודנט בהמכון הפדגוגי בקישינאו אשר טרם נשא את שמו של יון קריאנגה.

כבר מהרגעים הראשונים של שהותי על ספסלי הסטודנטים חוויתי את האכזבה הראשונה. השפה הרומנית היפה הייתה מושחתת, לא אמיתית. לא הספקתי להסתגל להיות סטודנט, כי ביוני 1941 פרצה המלחמה… חוויתי את הפצצת העיר קישינאו על ידי החיילים הגרמנים, אחר כך הפינוי… אמא שלי לא הספיקה להתפנות , הכוחות הצבאיים גרמניים ורומניים התיישבו בעיר ואמי המסכנה, בגלל שהייתה יהודיה, חוסלה כמו מאות ואלפי יהודיים נוספים. בתחילה התגייסו הסטודנטים הבסרבים לצבא, אבל מהר מאוד השלטונות הסובייטיים ויתרו על “שירותיהם” – הם לא סמכו עליהם. “תעשו מה שאתם יודעים”, אמרו לנו, והושארנו לגורלנו, בדרך הקשה של הגלות.

לבדי, בלי כסף, הלכתי מאות, אולי אלפי קילומטרים. בדרך הנדודים שלי היה קדחת טיפוס, אמנזיה, אפילו לא חשבתי שאצליח לשרוד. לבסוף הגעתי לבוגורוסלאן, ליד הרי אוראל, לשם פונה המכון הפדגוגי שלי. היו שנים של מחסור וקושי עצום. אבל הייתי בקולקטיב ואיפשהו עמוק בפנים היו לי כמה תקוות… להיזכר בזיכרונות שלך זה לא קל יותר מאשר לחיות אותם בצורתם המקורית. זה כמו שאני מסתכל במראה אחורית – אני מסתכל בחזרה על עצמי.

כשבספטמבר 1944 חזרתי מבוגורוסלאן לקישינאו, יחד עם המכון הפדגוגי, הלכתי לרחוב ילדותי. אמא, איפה היא ? אבל בבית הנטוש, כפי שאומר משורר, “אויר המוות הקר סינן”. השכנים ראו כיצד שני חיילים גרמנים הובילו אותה לפיקוד המשטרה הקרוב. בטוח שהם ירו בה שם או במקום אחר. כתבתי הרבה שירים על אמא שלי. אחד מהם בשם “תפילה”, הודות למלחינה זלאטה טקאצ’י, הפך בעצם לרקוויאם, קדיש ל-2 מיליון האמהות היהודיות, שהושמדו בשואה בזמן מלחמת העולם השנייה.

עד כאן החלק הראשון של תולדות אנטול גוגל.

מורשת יהודית ברומניה 29.12.2024

מורשת יהודית ברומניה 22.12.2024

זאב אורנשטיין יהודי רומני נולד בשנת 1930 בדורוחוי עיירה יהודית בצפון מולדובה ברומניה. בשנת 1941 יחד עם אמו וארבעה אחים גורש לטרנסניסטריה. בשנת 2007 סגר מעגל. מלווה בקבוצת חסידי חב”ד, תושבים מקומיים וילדי בית ספר מהכפר הסמוך, הניח נהג המונית מחיפה מצבה שהביא עמו מישראל במקום בו נקברה אמו, ברנה אורקי.

את היום שבו קבר את אמו, בחורף 1942 , מצליח אורנשטיין לשחזר רק במעורפל. בכל פעם שהוא מנסה לאמץ את זיכרונו, ממלאות דמעות את עיניו. “הייתי ילד בן 12 כשאמא נפטרה”, הוא מספר, “ולא ידעתי מה לעשות. למזלי הייתי מיודד עם שני ילדים שהסכימו לעזור לי. מצאנו קרשים וסחבנו את אמא לחלקת היער. לא זכרתי איפה בדיוק קברנו אותה, רק כמה קשה היה לחפור את הקבר באדמה הקפואה. זה לקח לנו יום שלם. בתחושת בטן זכרתי שזה קרה בסביבות חג החנוכה, שכמובן לא חגגנו אז. לכן, עד היום אני מציין את מות אמי בחנוכה, בהדלקת נרות נשמה”.

בחורף 1941 גורשו האם וחמשת ילדיה ביחד עם 150 אלף מיהודי צפון-רומניה להתיישבות בחבל טרנסניסטריה בדרום-אוקראינה. הגירוש בוצע בהוראת שליט רומניה בזמן המלחמה, הגנרל יון אנטונסקו, שקיבל את חבל טרנסניסטריה לשליטתו מידי בעלי בריתו הגרמנים הנאצים. ארבעת אחיו של זאב אורנשטיין מתו כבר בחורף הראשון ממגפת טיפוס שהשתוללה בקרב היהודים המגורשים. אורנשטיין החלים מהמחלה אך איבד את היכולת ללכת בגלל כוויות קור, ואמו נאלצה לסחוב אותו על גב. בסופו של דבר הצליחו האם ובנה למצוא מחסה בדיר חזירים בכפר קטן בשם פסינקה. השניים התקיימו במשך שנה מקיבוץ נדבות, אבל האם, שאיבדה את רצונה לחיות, הלכה ודעכה.

לאחר מות אמו אומץ זאב אורנשטיין על ידי משפחת איכרים מקומית ובשלהי המלחמה הוחזר לביתו בדורוחוי. הנער היתום שחלה בשחפת הצליח למצוא לבסוף בית חם בבירת רומניה בוקרשט, בבית יתומים שהפעיל ארגון הסעד היהודי-האמריקאי ה”ג’וינט”. משם עלה לארץ ישראל בשנת 1946, בספינת מעפילים ואושפז למשך כשנתיים במוסד רפואי בקרית מוצקין, עד שהחלים לחלוטין מהשחפת התחתן ואף הקים משפחה. כל חייו חלם אורנשטיין שיום אחד הוא ימצא את קבר אמו. “הרבה שנים זה לא היה אפשרי בגלל ”מסך הברזל” ואחר-כך אמרו לי שזה מסוכן מדי “. בשנת 2007 כשהוא כבר בן 77 החליט אורנשטיין לעשות מעשה ולהירשם לטיול קבוצתי לטרנסניסטריה.

בכפר פסינקה באוקראינה זכה אורנשטיין לקבלת פנים חמה בבית הספר המקומי שבו נהג לקבל, כילד שאריות מזון. קשישה תושבת הכפר הראתה לאורנשטיין ולמלוויו חלקת יער, דומה מאוד לתיאור מקום הקבורה שזכר אורנשטיין, ושבה לדבריה נקברו היהודים. למרות שלא נותר זכר לקברי היהודים, אורנשטיין החליט להניח שם את המצבה ולהתפלל לזכר אמו. מארגני הטיול הפגישו אותו עם שליחי חב”ד באזור, שגילו נכונות רבה לסייע בהקמת המצבה ובהבאת מניין של מתפללים לטקס לעילוי נשמת אמו.

על המצבת הגרניט שזאב אורנשטיין החליט לקחת עמו מישראל כתובה עברית: “פ”נ אמי היקרה ברנה אורקי, בת יהודה, ולזכר ילדיה שלום, שרה, צמרת ומיכאל, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים”. כך אחרי 65 שנה נסגר המעגל מבחינת זאב אורנשטיין שורד השואה מרומניה.