Category: מורשת יהודית ברומניה

בשנת 1938 ביקש הכומר הנורבגי, מאגנה סולהיים (Magne Solheim), את יצחק פיינשטיין לארגן את המיסיון הנורבגי לישראל בעיר יאשי, עיר עם המון יהודים באותה תקופה. בסביבות חג המולד 1939, פיינשטיין גויס למילואים של 30 יום בצבא הרומני. מלחמת העולם פרצה. בתקופה זאת פוגש יצחק פיינשטיין את ג’וזף הופמן כהן, מנהיג מועצת השליחות האמריקאית עבור היהודים, כיום Chosen People Ministries, שניסה לשכנע אותו לעזוב את רומניה עבור תפקיד כומר בקרב יהודים נוצרים אמריקאים בניו יורק. ולפיכך, הוא ומשפחתו היו מקבלים מחסה מהאיומים הנאצים. מתוך אמונה שקבלת תפקיד מיוחס זה מעבר לים תהיה מעשה של בגידה ופחדנות כלפי בני הקהילה שלו, יצחק פיינשטיין מסרב להצעתו של כהן ובוחר בתפקיד שהציעה לו ביאשי מאגנה סולהיים.

כשפרצה המלחמה נגד ברית המועצות, ביוני 1941, יצחק פיינשטיין קיבל ייעוץ מחבריו בבוקרשט, ביניהם גם ריכרד וורמברנד (Richard Wurmbrand), למצוא מקלט עם משפחתו בבוקרשט. שוב, פיינשטיין מסרב, בוחר להיות עם הקהילה שלו, בדיוק כמו שרועה טוב חייב להיות עם עדרו.

ביום ראשון, 22 ליוני 1941, ערך יצחק פיינשטיין את טקס הדת האחרון שלו בבית ביאשי, המקום בו היה מטה הנציגות הנורבגית עבור עם ישראל ושם התגורר עם משפחתו. ב-29 ליוני 1941, כאשר פרץ הפוגרום האנטי-יהודי ביאשי, פיינשטיין נפל קורבן יחד עם כמעט כל הגברים בקהילה היהודית הנוצרית שלו שהוא הכומר שלה.

כאשר פיינשטיין נלקח בכוח מביתו בבוקר ה-29 ליוני, נאמר כי משתתפי הפוגרום חיטטו ומצאו בבית, דגל נורבגי קטן עם צלב מצויר על רקע אדום, וזה נתפס כסמל בולשביקי, קומוניסטי. יתרה מכך, אותם וונדאלים אנטישמיים מצאו דגל נוסף בצבעי כחול ולבן, שלימים יהפוך לצבעים הסמליים של דגל מדינת ישראל. עם שני הדגלים הללו ביד, נאלץ יצחק פיינשטיין לצעוד בראש טור של יהודים אל מפקדת המשטרה בעיר. בחצר של מפקדת המשטרה פיינשטיין נשא דרשות אמיתיות וקרא ליהודים שרוכזו שם להתנצר, ואמר להם שלא יהיו להם אשליות ושלרודפים אין שום סלחנות ועומדים להרוג אותם.

למחרת, כל היהודים הועברו לרכבות המוות בתוך קרונות לבקר. בייסורי המוות בקרונות רכבת המסע הללו, נטולי אוויר ומים, בחום קיץ בלתי נסבל, יצחק פיינשטיין עודד את חבריו בכך שהטיף להם, עד נשימתו האחרונה, את דבר המשיח, תוך שירת תהילים יחדיו עם הרב דולברגר כתף אל כתף. יצחק פיינשטיין מת ממחנק וצמא ברכבת המוות השנייה לפודו אילואיי. לטענת כמה יהודים מכנסייתו של פיינשטיין, גופתו זוהתה ונקברה בבית הקברות היהודי בפודו אילואיי, ליד הקבר המשותף בו נחים שאר הקורבנות.

האישה, הילדים, משתפי הפעולה, החברים וכל אלה שאהבו את יצחק פיינשטיין לא ידעו על גורלו עד כמעט 3 חודשים לאחר מכן, כשניצולים מקרון הרכבת שבו היה, סיפרו ללידיה פיינשטיין על מות הקדושים של הרועה היקר שלהם. יצחק פיינשטיין הותיר אחריו שישה ילדים, כאשר הבכור לא היה עדיין בן 11 כשאביו נהרג ואישה שלא ידעה זמן רב איזו החלטה לקבל לאחר מות בעלה. ששת ילדיהם של יצחק פיינשטיין ולידיה היו: דניאל יליד 1930, מרים ילידת 1931, רות ילידת 1933, בנימין יליד 1935, גבריאלה שנולדה בשנת 1938 ואחרון תיאופיל אשר נולד שנה אחרי.

לאחר מות בעלה בסופו של דבר, לידיה פיינשטיין בחרה לחזור לשוויץ בשנה שלאחר מכן, יחד עם ששת ילדיה. הם הצליחו להגיע למקלט בשוויץ, תוך כדי סכנות בזמן מלחמה, דרך הונגריה, סרביה וקרואטיה. בהגעתם לשוויץ, הילדים ולידיה מאמצים את השם של ספוארי כשם משפחה, כשהם נתמכים על ידי אחיה של לידיה, פילולוג נודע, פרופסור באוניברסיטה תיאופיל ספוארי דיקן הפקולטה לפילולוגיה ולימים רקטור אוניברסיטת ציריך.

עד כאן תולדות יצחק פיינשטיין.

יצחק פיינשטיין נולד ב-22 לנובמבר 1904, בדורוחוי, עיירה יהודית בצפון מולדובה. דורוחוי הייתה שטעטל (עיירה יהודית) ידועה עם קהילה יהודית גדולה שהיו בה 25 בתי תפילה ובתי כנסת, תלמוד תורה ובתי ספר לילדים יהודים. לפיכך, במפקד האוכלוסין של 1899, היו בדורוחוי למעלה מ-6,900 תושבים יהודים, שהיוו יותר ממחצית כלל האוכלוסייה. יצחק פיינשטיין נולד במשפחה חסידית של יהודים דתיים, אהרון ומינה פיינשטיין. אביו, בן 38, היה סוחר צנוע ואמו, צעירה ב-8 שנים מבעלה, הייתה עקרת בית.

היהודים החסידים נהגו באדיקות מיוחדת באמונתם, באמצעות דבקות יוצאת דופן שניתנה להיבטים הרוחניים של החיים היהודיים. החסידות התבססה על אישיות כריזמטית שנקראה צדיק או אדמו”ר. דורוחוי היה מרכז חסידי מוכר בו חיו אדמורי”ם שהשגיחו רוחנית על תושביו היהודים. הילד ולאחר מכן הנער יצחק פיינשטיין קיבל חינוך יהודי דתי מוצק הן מאביו והן מבית הכנסת ומבית הספר לתלמוד תורה.

בשנת 1910 הוא עבר מדורוחוי לבוקרשט, בעקבות עסקיו של אביו. יצחק ממשיך את לימודיו בבירת רומניה בבתי הספר הממלכתיים הטובים ביותר תיכון ובית ספר מסחרי. יצחק פיינשטיין מסיים את ההכשרה הצבאית החובה, ולאחר מכן עובד כמוכר נודד אצל סוחר מבוקרשט שהיו לו עסקים בעיר גלאצי. בתקופה זאת באחת מנסיעותיו לגלאצי, הוא פגש יהודי שהתנצר, אירוע ששינה אותו באופן יסודי לשארית חייו ושיוביל אותו להפוך לנוצרי מיסיונרי בקרב היהודים. בבוקרשט יצחק פיינשטיין בא במגע עם מיסיון האחווה פלימות’ האנגלי, שבאמצעותו התנצר וקיבל טבילה נוצרית.

אירוע זה נתפס על ידי אביו אהרון כבגידה במשפחה ובמסורות היהודיות, ובשל כך מתכחש לבנו ומחשיב אותו כמת. הכעס ההורי לא נימשך זמן רב מדי אם לשפוט לפי התמונה שבה נראה סבא אהרון, בשנת 1931, עם נכדו דניאל בזרועותיו, בביתו של בנו המומר, שהפך לכומר עבור יהודים שהתנצרו בגלאצי.

במהלך העברתו לנצרות הכיר יצחק פיינשטיין את לידיה ספוארי (Spoerri), שתהפוך לאשתו ואם ששת ילדיו. מבוגרת מבעלה ב-18 שנים, לידיה פיינשטיין-ספוארי הייתה נוצרייה פרוטסטנטית, אזרחית שוויצרית, מורה לאנגלית בבית הספר שליד הכנסייה האנגליקנית בבוקרשט. לידיה לא רק תהיה שותפתתו לחיים אלא גם משתפת פעולה מהימנה במשימתו בקרב היהודים.

בשנת 1928, יצחק פיינשטיין יוצר קשר עם Den Norske Israelsmisjon (מיסיון ישראל הנורבגי), שהציעה לו עבודה כעוזר מיסיונרי ואוונגליסטי בגלאצי. יצחק פיינשטיין קיבל מלגה ללימודים בחו”ל, במוסדות לימוד בעלי שם שהכשירו מיסיונרים לקהילות יהודיות. בליווי לידיה, במהלך 1929 יצחק למד בבית הספר לתנ”ך למיסיונרים בוורשה עם התיאולוג הנודע יוסף עמנואל לנדסמן ובקורסים ב-Institutum Judaicum באוניברסיטת לייפציג. המכון היהודי הציע קורסים מיוחדים לתיאולוגים פרוטסטנטים שביקשו להכין את עצמם כמיסיונרים בקרב היהודים. המכון היהודי בלייפציג נסגר על ידי הנאצים ב-1935. בלייפציג השתתף פיינשטיין בקורסים של הברית החדשה בדגש על קטעים משיחיים מהברית הישנה, מהתלמוד ומהספרות הרבנית.

בשנת 1932 מונה יצחק פיינשטיין למיסיונר ראשי במיסיון הנורבגי לישראל בגלאצי. יצחק פיינשטיין, בנוסף למשימות בקרב יהודי גלאצי, עורך מספר רב של ביקורים מיסיונרים בעיירות שכנות עם אוכלוסייה יהודית, כולל בעיירה בסרבית רני שבה יצר “סניף מיסיונרי”. יצחק פיינשטיין פירסם בגלאצי שני מגזינים: חבר וחבר הילדים והפיץ בקרב היהודים את התנ”ך והברית החדשה שנדפסו בשפות הרומנית, רוסית ואידיש. היה לו שיתוף פעולה טוב מאוד עם הנוצרים האוונגליסטים, הניאו-פרוטסטנטים, שאיתם חלק את השמחות וגם את הקשיים והפחדים מרדיפות.

עד כאן חלק ראשון של תולדות יצחק פיינשטיין.

נולדתי בברהומט – בוקובינה, רומניה בשנת 1926 . בשנת 1941 למדתי אצל הרוסים בעיירה,ובמהלך מסיבת סיום הלימודים הודיע מנהל בית הספר על פרוץ המלחמה. ב- 5 ליולי 1941 נכנס הצבא הרומני אלינו לכפר. זה היה בשבת. שמענו שהגויים התחילו להתפרע, ובאמצע הארוחה קמנו ורצנו דרך השדות לביתו של ידיד גוי. השארנו הכול כפי שהיה, עם האוכל על השולחן. הייתי בן 15 , ואחותי היתה בת 12. הגויים בעיירה היו בחלקם אנטישמיים, קוזיסטים, אבל חלק מהם נמנו עם “מפלגת האיכרים”, מפלגה שהיו חברים בה גם יהודים, כולל אבי. הוא היה “ציוני כללי” ותרם כל שנה לקרן הקיימת לישראל. שלושה ימים הסתיר אותנו הגוי באורווה ואז חזרנו הביתה. כל רכושנו נשדד ואפילו המשקופים והחלונות נעקרו. ניתנה פקודה, שכל היהודים ירוכזו במרכז העיירה, ומכאן גורשנו בשיירה לעיר הנפה סטורוז’ינץ (Storojineț).

לאלו שנותרו תכשיטים או כסף מזומן התאפשר לשכור עגלה, וזאת, אכן, עשינו. בסטורוז’ינץ הוכנסנו בבית הכנסת הגדול יחד עם אלפי יהודים מישובים אחרים. למחרת הוציאו את הגברים לעבודה, ואבי ואני נאלצנו לסחוב בולי עץ מהנהר. בדרך לנהר היו גינות ירק, היינו קופצים אליהן, תופסים משהו ואוכלים. אומנם, היו לנו קרובים בסטורוז’ינץ, האחים והאחיות של אימי, אבל אסור היה להם לגשת אלינו.

למשך כמה ימים גרנו כולנו בתוך בית הכנסת, ואח”כ לקחו אותנו לויז’ניצה (Vijnița), שם היהודים התגוררו עדיין בבתים. לאבא היו קשרים מסחריים עם סוחר יהודי, והוא הסכים שנגור אצלו, אך כעבור 4-3 ימים ניתנה פקודה – אלה שאינם תושבי ויז’ניצה צריכים להתייצב ולהתחיל ללכת הלאה. שוב גירוש, שוב נדידה, לא ידענו לאן הולכים. התחלנו ללכת דרך בסרביה, ואת מעט הבגדים שהיו לנו שדדו בדרך והרביצו לנו. מי שלא יכול היה ללכת, ירו בו. ראיתי כיצד יורים ברב הזקן של הכפר שלידינו, שלא יכול היה ללכת. ניגש אליו אחד מהז’נדרמריה הרומנית, ירה בו ודחף אותו לתעלה. כל הדרך היה קר וירד גשם, ישנו בחוץ, הגויים היו באים ושודדים מה שעוד נשאר.

כעבור חודש או חמישה שבועות הגענו ליאדינצי (Iadineți). לבושים אותם בגדים, שאיתם עזבנו את הבית. ישנו בחוץ, בקור,בבוץ, ללא שמיכה, קפאנו מקור. אני זוכר כי כשקמנו ממשכבנו, כשליש מהאנשים נותרו שכובים מתים, נפוחים מקור ומרעב. בגלל הקור גם לא יכולנו לעשות שום דבר. בדרך כלל, החזקתי מעמד, אבל באחד המסעות אמא שלי סחבה אותי, כי לא היה לי כוח ללכת. בקושי היה אוכל. כשהיינו עוברים בכפר, היו לפעמים הגויים שופכים תפוחי עץ על הכביש, אבל זה היה לעיתים נדירות. גנבנו מהשדות. אינני יודע מה אכלנו, ואם אכלנו בכלל.

יש דברים שאינני זוכר, משום שבמצבים כאלו לכל אדם יש בעיות זיכרון. הרי אנשים במחנות היו כמו חיות. לדוגמה היינו באורווה אחת עם משפחה עם 3 בנות. בלילה הלכנו לכפרים, אספנו לחם, ואבא של הבנות אכל אותו. בבוקר קמנו והבת אמרה: “החזיר הזקן הזה אכל את הלחם שלנו.” כך היו אנשים, לא היה אבא, לא היתה אמא, כל אחד היה כמו חיה טורפת. קשה להסביר את זה, אך כזה היה המצב. אני לא זוכר מה אחותי עשתה. היא בקושי החזיקה מעמד, עד שהגענו ליאדינצי (Iadineți). הושיבו אותנו שם, במקרה שרר מזג אוויר טוב, וביום היתה שמש. אחותי התהלכה על יד הגדר, שם חילקו מים במשורה. כשעמדה בתור, ירו בה ופצעו אותה קשה. שניים אחרים נהרגו. לקחו אותה לבית החולים ביאדינצי (Iadineți), לא הוציאו את הקליע, אבל עצרו את הדם, והיא נשארה עם הקליע, שפגע בכליותיה.

כך המשכנו, עד שאיפשרו לנו להיכנס לבתי היהודים ביידינץ. לאמא ולאבא היה מעט כסף, אמא קנתה איפוא קמח תירס והצליחה לאפות ממנו ממליגה עם מים ועם ביצה. אני הייתי הולך למכור אותו ברחוב. עבור המאפה קנינו פרוסות לחם. בעצמנו לא אכלנו את זה, כי היה חבל, אך יכולנו לקנות משהו בשביל אחותי ולהביא לה לבית החולים. שישה שבועות היינו ביאדינצי (Iadineți), ואח”כ הצעידו אותנו ברגל לכיוון אוקראינה.

אבי ואני נאלצנו לסחוב את אחותי על הידיים ועל הכתפיים, עד שכעבור זמן מה היא התאוששה, החלימה קמה והתחילה ללכת. הגענו לנהר הדנייסטר, והיינו צריכים לעבור אותו. נודע לנו, כי יום לפני כן הגיעה שיירה של יהודי בסרביה, שאילצו אותם להיכנס לנהר וירו בהם. אותנו העבירו בסירות לצד השני, לעיר מוגילב. מוגילב היתה עיר אוקראינית, ונשארו בה מעט יהודים .

לא היה מקום לגור, כולם באו בלי כלום. היה זה אחרי החגים באוקטובר. היה קר מאוד. הופצה שמועה, שאם נלך לכפרים, יהיה שם מה לאכול ויהיה לנו יותר טוב. נוכל לעבוד. חלק מהיהודים נשאר במוגילב וחלק גורש הלאה. אנחנו גורשנו הלאה.

מתוך עדותו ב”יד ושם” של דוד לדר מעיירה ברהומט – בוקובינה, רומניה

דורי לאוב נולד ב-8 ליוני 1937 בצ’רנאוצי בבוקובינה, רומניה, במשפחה יהודית ציונית. דורי קיבל חינוך אורתודוקסי. אביו, משה לאוב, היה עוסק במסחר. ביוני 1940 נשלחו דורי לאוב בגיל 3 והוריו למחנה העבודה “המחצבה” (Carieră de piatră ) שבטרנסניסטריה במסגרת גירוש יהודי בוקובינה אשר בוצע ע”י צבא רומניה בפקודת מנהיג הנאצי מרשל אנטונסקו. הם היו בסכנת מוות כאשר הגרמנים חיסלו את המחנה.  בזכות תושייתה של קלרה, אמו של דורי לאוב, הצליחו הוא והוריו להתחבא. אחרי ההצלחה הרגעית הזאת משפחת לאוב נשלחה לגטו יהודי גדול בעיירה אובודיבקה. עד להגעתו של הצבא האדום  לאזור נדדו ממחנה למחנה וכך נותק הקשר בין דורי ואמו לבין אביו, שלא שרד את המלחמה.

עם השחרור ממחנות טרנסניסטריה, באפריל 1944 ,חזרו דורי לאוב ואמו לצ’רנאוצי אל הבית שלהם והופתעו למצוא שם את הוריה של האם שהצליחו לשרוד את המלחמה. בשנת 1950 בגיל 13 דורי לאוב יחד עם אמו עלה לישראל. אחרי שנה וחצי במחנה עולים ובמעברת טירה, עברו לגור בחיפה. ב-1955 דורי לאוב התחיל ללמוד בבית הספר לרפואה הדסה של האוניברסיטה העברית בירושלים, סיים את לימודיו ב-1962 והתגייס לצה”ל לשירות סדיר כקצין רפואה בחטיבת גולני. לאחר שירות של שלוש שנים, ב-1965, השתחרר ועבד שנה בבית החולים הפסיכיאטרי בעכו.

ב-1966 ד”ר דורי לאוב נסע לארצות הברית להשתלם בפסיכיאטריה ובפסיכואנליזה. במהלכה של ההישתלמות לימד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד. בשנת 1969 התקבל לסגל הפקולטה הפסיכיאטרית באוניברסיטת ייל, במכון הפסיכואנליטי ושימש כפרופסור קליני בפקולטה. בשנת 1973 דורי לאוב חזר לישראל כדי להשתתף במלחמת יום כיפור וטיפל בנפגעי הלם קרב . לאוב הבחין שרבים מנפגעי הלם הקרב היו ניצולים או בני הדור השני לשואה.

ב-1979 דורי לאוב הקים את ארכיון עדויות הווידאו הראשון של ניצולי השואה, הארכיון על שם פורטנוף (Fortunoff Video Archive for Holocaust Testimonies) באוניברסיטת ייל, שאסף יותר מ-4000 עדויות ביותר מ-30 קהילות יהודיות ברחבי אמריקה, אירופה וישראל. הארכיון איפשר לחקור את המשמעות החברתית, התרבותית וההיסטורית של עדויות אודיוויזואליות אישיות על השואה ועל אירועים היסטוריים-טראומטיים אחרים. על פי המודל הזה קמו ארכיוני עדות נוספים לשואה ולאסונות הומניטריים נוספים, ביניהם פרויקט איסוף עדויות השואה של ספילברג וארכיונים שתיעדו את מעשי הטבח ברואנדה ובבוסניה.

ד”ר דורי לאוב זיהה שהנוכחות של משקיף מהצד היא קריטית במתן המשמעת והריסון העצמי שמאפשרים לעד להישאר נוכח מספיק זמן כדי להמשיך ולתאר טראומה מבלי לברוח או לכבות את החוויה. השיחה בגובה העיניים עמדה בבסיס האמפתיה ע”מ להבין את הטראומה הנפשית המסיבית. דורי חיבר למעלה מ-30 מאמרים ופרקי ספרים רבים על ייצוג טראומה. בשנת 1992 כתב ופרסם דורי לאוב את הספר “משבר העדות בספרות בפסיכואנליזה ובהיסטוריה”. בספר ניסח לאוב את תפקידו של שומע העדות על סמך ניסיונו כמראיין של מאות עדים. לשיטתו, נשיאת העדות היא תהליך שברירי שבו השומע מעודד את העד אבל נזהר מלדחוק בו להעלות זיכרונות שימוטטו את נפשו.

דורי לאוב היה נשוי ליוהאנה בודנסטאב (Johana Bodenstab), שאף היא הייתה חוקרת עדויות שואה, ולזוג שני ילדים. התגוררו בוודבריג’, קונטיקט, ארצות הברית, ושם ב-23  ליוני 2018 בגיל 81 הלך לעולמו  ד”ר דורי לאוב.

יונאל ז’יאנו היה שם העט שבחר לעצמו יונאל סטארק. יונאל ז’יאנו נולד בבוקרשט ב-23 לאוקטובר 1905 למשפחה יהודית בשם סטארק. ולמד בבית הספר היסודי של גרמנים קטוליים בין השנים 1911-1915, ולאחר מכן היה תלמיד בתיכון מטאי באסארב (Matei Basarab) בין השנים 1920-1924. יונאל ז’יאנו מתחיל את קריירה של פובליציט לראשונה בשנת1921 עם הסיפור שכותרתו “ההחלטה” ( Hotărîrea ) שפורסם במגזין “קול הנעורים” (Glasul tinerimii).

יונאל ז’יאנו הגיע לפריז בשנת 1924, ע”מ ללמוד לימודי ספרות ומשפטים והשיג את תעודות הגמר בשנת 1927. משנת 1925 עד שנת 1927, במגביל ללימודים יונאל ז’יאנו שימש ככתב של העיתון ”פוליטיקה” מבוקרשט בו פרסם מאמרים על חיי הספרות והאמנות הצרפתית, בעיקר על מרסל פרוסט, אנדרה ז’יד, פול ואלרי, ז’אן קוקטו, ז’ול רומאינס, הנרי דה מונתרלנט, פרנסואה מאוריאק, גסטון בטי ועוד.

יונאל ז’יאנו חזר לרומניה בשנת 1927, ע”מ למלא את חובתו כאזרח בשירות צבאי. לאחר השיחרור מהצבא הרומני שיתף פעולה תחת שמות בדויים שונים כגון דון חואן, דון חוזה, דון X או ויויאן בל במגזינים ועיתונים “שיחות ספרותיות”, “מגזין הקרנות המלכותיות” ( Revista Fundațiilor Regale ) ו “Contemporanul” ופירסם כרוניקות ספרותיות. בין השנים 1929 ו-1930, יחד עם קונסטנטין נויקה ופטרו קומרנסקו, כתב בפרסום הדמוקרטי והרציונליסטי בשם “פעולה ותגובה” (Acțiune și reacțiune).

יונאל ז’יאנו היה בעל טור של ביקורת תאטרון במגזין “הזמן” (Vremea), היה עורך במגזין “הבמא” (Rampa) ועורך העמוד בנושאי תרבות במגזין “השעה האחרונה” (Ultima ora). האחרון היה הדף שבו היה פעיל גם פטרו קומרנסקו. בכל הפרסומים הללו הוא השתמש בשם הבדוי ויויאן בל. בשנת1931, יחד עם אלכסנדרו בילצ’ורסקו, הוא כתב את הרומן “האבירים האנכים” (Cavalerii verticali), באותה שנה הקים משרד עורכי דין והיה מייסד שותף של קבוצת הפורום האינטלקטואליים. בשנת 1935 יונאל ז’יאנו הפך לחבר באגודת הסופרים הרומנים.

ב-1942, יחד עם אקתרינה דולפו ומארק הלדנר (Marc Haldner), חנך את הגלריה “בית האומנות” (Căminul Artei) וב-1944 הקים את ההוצאה לאור באותו שם. בהוצאה לאור הזאת יונאל ז’יאנו פרסם לאחר שרומניה התנערה מהשילטון הפשיסטי את המונוגרפיות על הציירים תיאודור פאלדי , ניקולאה טוניצה ושטפאן לוקיאן. הוא ייסד את כתב העת “אור וצבע” (Lumină si culoare) שהופיע בין 1945 ל-1947 שם כתב מספר מאמרים על ניקולאה גריגורסקו, ניקולאה טוניצה ולוקיאן.

מ-1949 עד 1956, יונאל ז’יאנו תרגם שלושים ספרי ספרות, במיוחד ספרים צרפתיים. ב-1950 מונה יונאל ז’יאנו למפקח במנהל הכללי של התיאטראות, וב-1951 לראש המדור האמנותי בהוצאה לאור הממלכתית ESPLA Editura de Stat pentru Literatură și Artă . מ-1954 עד 1961 לימד תולדות האמנות במכון לאמנויות יפות “ניקולאה גריגורסקו” בבוקרשט.

יונאל ז’יאנו עזב את רומניה ב-1961 והתיישב בפריז. חבר באגודת הביקורת הבינלאומית לאמנות, הקים ב-1962 את ההוצאה לאור Arted, שהתמחה בפרסום יצירות על פסלים מודרניים ועכשוויים. ב- Arted פירסם מונוגרפיות על פסלים, ביניהם אוגוסט רודן, אנטואן בורדאל, קונסטנטין ברנקושי, ועוד רבים וטובים. ב-1967, עם פטרו קומרנסקו, קיבל את מדליית הזהב שהוענקה על ידי האגודה הבינלאומית למבקרי אמנות עבור עבודות שלו על ברנקושי.

בשלהי הקריירה יונאל ז’יאנו השתתף בכנסים על קונסטנטין ברנקושי בוונציה, על ז’אן ארפ בשטרסבורג, ופרסם ב-1990 את ספרו האחרון ”אדם אחד ,חיים שלו , וגורלו” (Un om, o viata, un destin).

ב-21 למרץ 1993 בגיל 87 יונאל ז’יאנו סטארק הלך לעולמו בפריז.

בנילה על נהר סירט, עיירה שהיום באוקראינה, היתה כבושה בידי הרוסים מן ה – 28 ליוני 1940 ועד ראשית יולי 1941. עד הכיבוש הנאצי היו התנאים בבנילה סבירים, לא בוצעו פעולות איבה מצד מפלגות אנטישמיות, ולא היה מקום להתלונן על יחסם של התושבים הנוצרים ואף לא על יחסה של הרשות העירונית. אולם ימים מספר לאחר פרוץ המלחמה, ב – 3 ליולי 1941 , יום רביעי, הגיעו פלוגות החוד של הגייסות הרומנים לבנילה. הרגשנו באסון המתקרב, אך עדיין לא עיכלנו זאת. יהודים, שגרו במרכז העיירה, עברו לרחובות צדדיים, אחרים נמלטו ליערות או חיפשו להגיע לעיר גדולה ושם להיבלע בהמון. כמעט כל הנמלטים נתפסו, חלקם נרצחו וחלקם הוחזרו לבנילה.

ביום שישי החל האספסוף לבזוז את בתי היהודים. איש לא נמלט מן הגורל. הפורעים עבדו על-פי תכנית מוכנה מראש, כשפעולת הביזה מתוכננת לפרטים. דובר על כך, שפלוגות הצבא הן שארגנו את הפרעות וניהלו אותן. ארעו , כפי שנוכחנו לדעת בעת הצעדה הנוראה של הגירוש לסטורוז’ינץ (Storojineț), עיירה שהיום באוקראינה, פרעות גם במקומות אחרים במחוז, שהתנהלו באותה צורה. הבוזזים איכרים מבנילה והסביבה היו מחולקים לקבוצות, ולכל קבוצה הוקצה חלק אחר של העיירה.

הפורעים נסעו בעגלות והעמיסו את כל דברי הערך מבתי היהודים, וגם לקחו את הפרות ואת סוסים מהחצר. הביזה נמשכה עד מאוחר בלילה וגם במהלך השבת, למחרת. התאספנו כולנו בשדה, כשהכנופיה המאורגנת מפקחת עלינו היטב. לקראת הצהריים הגיעה קבוצת איכרים, חלקם שתויים, מזוינים באלות, במקלות כבדים ובמוטות ברזל. הם הורו לנו לכרוע ברך על האדמה. פרצה בהלה נוראה. רבים ניסו להימלט, נתפסו והוכו עד זוב דם. לבסוף החליטו מנהיגי הכנופיה לכלוא אותנו בבית מסוים שאליו דרבנו אותנו ללכת תוך כדי הכאה ללא הבחנה. האנשים הגיעו ברובם זבי-דם, כשהם משאירים בדרך מתים רבים נשים, גברים וילדים. בין המתים היו גם יעקב ברכר ויעקב פליישר, שניסו להתגונן. ניתכו עליהם מכות רצח, עד שיצאה נשמתם. יהודי עיוור מנדל זטרן, לא רצה לעזוב את ביתו והוכה קשות .

תחת ליווי של ז’נדרמים רומנים, שחזרו לבנילה למחרת הובלנו לצ’יודיו (Ciudeiu), עיירה שהיום באוקראינה. יום קודם לכן נרצחו בצ’יודיו כל יהודי המקום וגם יהודי הכפרים בסביבה הקרובה, כשבע מאות נפש , על-ידי חיילים רומנים. הבתים הנטושים שימשו לנו מחסה. משמר הליווי נהג לירות מדי פעם כדי להחזיקנו בבהלה תמידית. איימו עלינו, סחטו אותנו ושדדו מאתנו את המעט שעוד נותר בידינו. אשתי נתנה שעון זהב בעבור לחם וחילקה אותו בין הילדים הקטנים, שבכו מרעב. ביום השלישי הובלנו לסטורוז’ינץ ונכלאנו בבית הכנסת, שם ביקר אותי הכומר סטפנוביץ’ מבנילה, שזה עתה חזר מרומניה כדי למלא את תפקידו. הוא ניחם אותי, ואני ביקשתי ממנו שיגן על ספרי התורה בבתי הכנסת ועל הספרייה שלי. הכומר ענה לי במילים אלה: “מה שקדוש, קדוש”.

באותה עת נמצאו בסטורוז’ינץ מגורשים רבים מן הכפרים ומהיישובים בסביבה, כגון בארהומט ( Berhomet)(Crasna) קרסנה ,(Jadova), ז’אדובה, שהיו אסירים כמונו, ויחד צעדנו שוב לאחר ימים מספר עד וואשקאוצי (Vășcăuți) עיירה שהיום ברומניה. בהגיענו לשם, קיבלו את פנינו יהודי המקום, שנתנו לנו מזון ובגדים. העיר לא נפגעה, הפורעים חסו עליה.

רק שבועיים עברו, ואז הגיעה הפקודה לשלוח אותנו לידינץ (Edineţ) שבבסרביה. עוד לא התאוששנו מן האימה והרעב, ורבים לא יכלו להחזיק מעמד בתלאות הצעידה הנוראיות, אם כי העמידו לרשותנו עגלות לחלשים ולילדים. רבים מתו בדרך, ועד היום ניצבת מול עיני התמונה הנוראה: הטור של יהודי בנילה , כמעט אלף איש, גוררים רגליהם במונוטוניות, כשהם כושלים ברפש וגונחים בדרכיה הבוציות של בסרביה. לאחר שבוע ארוך של צעידה הגענו לידינץ, שם שוכנו בבתיהם הריקים של יהודים, שנרצחו על-ידי הצבא הרומני בעת כיבוש העיר. נשארנו שם מספר שבועות, עד שיצאנו לצעידה מפרכת לכיוון מוגילב. בלילות ישנו בשטח הפתוח, בכפור עז, ורבים מן המגורשים קפאו למוות. כל השאר הגיעו למוגילב כמה ימים אחרי סוכות.

זאת עדותו של הרב מרדכי הורוביץ מהעיירה בנילה על נהר סירט כפי שהוא מסר לאחר מלחמת העולם השניה.

אמיל קלמנוביץ נולד במרץ 1886 למשפחה יהודית בפיאטרה נאמץ. הוא היה בנם של מנדל ואשתו אנה, שניהלו עסק בעיר . אמיל קלמנוביץ למד הנדסה באוניברסיטת מינכן ואוניברסיטת ברלין, שם היה עד לעלית הנאציסם והפך לקורא נלהב של קרל מרקס ולדימיר לנין. אמיל קלמנוביץ בעזרת ההורים וע”י השקעותיו בנדל”ן צבר הון מכובד. עד סוף מלחמת העולם השנייה כללו נכסיו שני מפעלי בנייה, מניות בחברת כריתת עצים בעיר הולדתו, שבע דירות, ולמעלה מ-18,000 מ”ר בנדל”ן בבוקרשט.

אמיל קלמנוביץ החליט להקדיש את עושרו למטרות של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, בתקופה שבה המפלגה הוצאה מחוץ לחוק. בשנת 1937 אמיל קלמנוביץ הצטרף כחבר של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. לפי הצהרותיו קלמנוביץ תרם סכומים אדירים למפעלי המפלגה השונים בין 1937 ו-1944. היה אחראי לרכישת מכונת דפוס, רכישת בניין חשאי למפגשי החברים, הקמת תחנת רדיו וגן לילדים של חברי המפלגה. הוא העריך שהשקעותיו הסתכמו ב-30 מיליון ליי בסוף 1942 ולטענתו היו מעל 75% מסך הכנסתויו. אמיל קלמנוביץ התגאה בכך כי תרומה זאת הייתה הגבוהה ביותר מבין כל אלו שתועדו, הוא טען גם שהלאמת הונו הביאה למדינה יותר ממיליארד ליי נכון לשנת 1947.

בתוך המפלגה לאמיל קלמנוביץ היו קשרים לא אדוקיים עם הקבוצה של החברים שהיו בכלא או “סיעת הכלא” בראשות גיאורגי גיאורגיאו דז’ (Gheorghe Gheorghiu-Dej) ובמקום זאת הוא היה מקורב לקבוצת האינטלקטואלים של לוקרציו פטרשקנו (Pătrășcanu) שנודעה מאוחר יותר כ”סיעת המזכירות”.

במהלך המלחמה, כאשר רומניה הצטרפה למדינות הציר והשתתפה במבצע ברברוסה, קלמנוביץ היה מופקד על יצירת קשרים בין הקומוניסטים למפלגות אופוזיציה אחרות. קלמנוביץ העביר את המידע שלו לחבר הבכיר של המפלגה הקומוניסטית הרומנית רמוס קופלר, מה שעזר למפלגה להתקרב ולהשפיע על מנהיג מפלגת האיכרים הלאומית יוליו מאניו ליצור ברית נגד שלטון הפאשיסטי של אנטונסקו, ברית שגייסה תמיכה מברית המועצות.

לאחר נפילת משטרו של אנטונסקו והתחלת הכיבוש הסובייטי באוגוסט 1944, כאשר המפלגה הקומוניסטית נכנסה לראשונה לממשלה, הפך קלמנוביץ לחבר מפלגה מוערך ואושר רשמית כתעשיין. באביב 1945 שימש ביתו בבוקרשט כמקום מפגש של כוחות הפרו-קומוניסטים. בעקבות כך אמיל קלמנוביץ מונה למנהל טכני של מכון הבנייה של בוקרשט והיה מעורב בהכנסת התקנים והמומחיות הסובייטית לרומניה.

היחסים בין קלמנוביץ לשלטון הקומוניסטי התדרדרו בפתאומיות לקראת סוף שנות ה-40, והוא נעצר על ידי ה-Securitate ב-26 למאי 1951 באשמה על סמך מסמכים של מגעים בין קלמנוביץ’, פטרשקאנו, קופלר ומאניו שפורשו כראיה לכך שקלמנוביץ’ ופטרשקאנו ריגלו למען בעלות הברית המערביות. כתוצאה מכך, הוגש כתב אישום נגד קלמנוביץ במשפטו של פטרשקאנו ב-1954 ולמרות הבטחות מוקדמות, בית המשפט גזר עליו בסופו של דבר מאסר עולם ועבודות כפייה. כיוון שפטרשקאנו וקופלר הוצאו להורג במהירות בכלא ז’ילבה, אמיל קלמנוביץ ושאר הנידונים הועברו לכלא הידוע לשמצה איוד.

בכלא איוד אמיל קלמנוביץ פתח בשביתת רעב, שבסופו של דבר הובילה את הרופאים של כלא איוד להאכיל אותו בכפייה. התזונה הכפויה עמדה בניגוד להנחיות רפואיות לאנשים עם תת תזונה, והייתה הסיבה הסבירה ביותר למותו ב-12 למרץ 1956 כתוצאה מנקב במערכת העיכול. אנשי צוות הכלא העידו מאוחר יותר כי הדבר נעשה בכוונה ע”מ לגרום למוות.

את שהייתם של המגורשים בטרנסניסטריה, במשך קרוב לשנתיים וחצי, אפשר לחלק לשלוש תקופות. הראשונה, מסתיו 1941 ועד אביב 1942 , הייתה התקופה הקשה ביותר בעבור כל המגורשים ובמהלכה מתו למעלה משליש מהם. התקופה השנייה מקיץ 1942 ועד אביב 1943. בתקופה זאת התפתח הארגון הפנימי והמגורשים פיתחו מידה מסוימת של כושר מחיה ויכולת עבודה. סיוע מן הקהילה היהודית הרומנית החל להגיע באופן סדיר יותר, והאינטרסים הפוליטיים של השלטון הרומני החלו להשתנות. התקופה השלישית, מקיץ 1943 ועד מרץ 1944 , עם שובם של הסובייטים, הייתה חדורה תקווה יחסית ועם זאת מסוכנת ביותר. החיילים הגרמנים נסוגו ובחזרה דרך האזור תקפו יהודים בגטאות ובמחנות וגרמו לאבדות רבות בנפש. לעומת זאת, התוכניות להחזיר יתומים וקבוצות נוספות לרומניה החלו לשאת פרי.

ברשאד (Berșad) היה מקום הריכוז הגדול ביותר של השיירות שהגיעו מימפול וסבלו מטיפוס. המגפה נמשכה עד שהסתיימה מעצמה, יום יום נספו מהמגפה כ-12 יהודים, שירות הקבורה קרס ממספר העצום של המתים במיוחד ממחלת הטיפוס, המתים היו זרוקים ברחובות והכלבים אכלו מהגופות. בברשאד ומחוז בלטה נספו כ-27 אלף יהודים. קלרה קורץ נשלחה לעבודות פרך וגם נאלצה לכבס לחיילים גרמנים והרומנים בגדים. ב-מרץ 1942 נשלח מאיר לעבודות פרך בבלטה. משה וקלרה נשארו בברשאד ביולי 1942 מאיר ברח מהמקום שבו עבד וחזר לברשאד. הוא נתפס ונשלח לבית הסוהר .

מאיר קורץ בנובמבר 1942 חזר שוב לברשאד למשפחתו וכשנה עבד שם במאפיה של הגרמנים. בנובמבר 1943 שוב נשלח לעבוד במאפיה בבלטה. בגטאות היה אסור לצאת אחרי השעה 6 בערב. מפקד מחנה הז’נדרמריה בברשאד היה מתהלך תמיד שיכור והכה כל מי שנקלע לדרכו ברחובות הגטו ושובר חלונות כדי לאלץ נשים לצאת החוצה ואז היה אונס אותן. קלרה ומשה בנה ברחו והצליחו להגיע להסתתר אצל אישה נוצרייה שהסכימה להחביא אותם “בבוידם”. לאחר זמן מה נסעו לבלטה כדי להיפגש עם האב מאיר. באותו הזמן הגיעו לאזור חיילים רוסיים שכבשו את המקום והחלו לגייס את כל הגברים ורשמו את שמותיהם כדי להמשיך ולהילחם נגד הגרמנים ואז מאיר קורץ גויס לצבא הרוסי.

קלרה ומשה נשארו בבלטה ולמחייתם קלרה התפרנסה מגילוי עתידות למקומיים ע”י קריאה בקלפים ולא שמעו תקופה מסוימת ממאיר. הצבא האדום השתלט על האזור והסכנה חלפה. קלרה ומשה החליטו לחזור לסטורוז’ינץ (Storojineţ) במסע ארוך באמצעות רכבות. בסטורוז’ינץ, הם גרו בבית הישן שעדיין היה פנוי. משה חלה מאוד והיה לו חום גבוה בעקבות תולעים בקיבה, הרופאים שהגיעו לבדוק אותו חשבו שמדובר במחלת הדיזנטריה ובידדו את הבית. קלרה ומשה הצליחו לברוח והגיעו לצ’רנאוצי, לקרובת משפחה אישתו של יעקב אח של קלרה אשר עבדה בגן ילדים. קלרה ביקשה ממנה שתשיג להם תרופה לריפוי המחלה של משה. משה קיבל את התרופה המתאימה והבריא ושוב חזרו לביתם בעיר סטרוז’ניץ’.

חיו כשנה בסטורוז’ינץ חיפשו מידע על מאיר ורק לאחר שנה קיבלו מידע שהוא ברומניה ואז נסעו לרומניה ומצאו אותו בבוקרשט וחיו בצריף גדול עם כל הפליטים היהודים מהאזור. לאחר כשנה הפליגו באוניות הפאנים. הפאנים הוא כינוין של שתי אוניות מעפילים גדולות “פָּאן יוֹרק” (Pan York) ובשמה העברי “קיבוץ גלויות” ו”פָּאן קרֶסֶנט” (Pan Crescent) בשמה העברי “עצמאות”, שיצאו יחדיו מבולגריה בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה. המעפילים הגיעו לארץ ישראל אבל נשלחו לקפריסין ע”י שלטונות הבריטיים. משה היה חבר בתנועת הנוער ”בני עקיבא” במחנה המעפילים. בשנת 1948 משפת קורץ מאיר האב קלרה האם ומשה הבן הגיעו סוף כל סוף ארצה ונשלחו לגור באופן זמני בפרדס חנה ולאחר כחצי שנה עברו להתגורר בעיר חיפה .

עד כאן הסגה של משפחת קורץ.

אבא שלי קורץ מאיר היה ניצול מחנה ברשאד, המחנה הגדול והנורא מתוך למעלה ממאה מחנות ריכוז של טרנסניסטריה מחנה שבו מתו רוב האנשים מ”מחלת הטיפוס” ומרעב. אנשים שמתו גופותיהם הושארו מספר ימים בבתים שלהם או על יד הבתים שלהם והיו נאכלים ע”י עכברושים, חתולים וכלבים ורק לאחר כמה ימים היו נאספים בעגלות לקברי אחים.

אבא שלי קורץ מאיר נולד ב 1906 בויז’ניץ בצפון בוקובינה לאביו קראו משה ולאמו קראו פייגה. היו לו כ 12- אחים. ידוע לי רק שמותיהם של ארבעה אחים: בנימין האח הגדול, אח בשם קופל, אחות בשם סילקי ואחות בשם פפי שניצלה ועלתה ארצה. קלרה קורץ לבית משפחת קלינגר נולדה ב 1907- ולאביה קראו משה שנהרג במלחמת העולם הראשונה ולאמה קראו שפרינצה לבית זומר שנפטרה לפני המלחמה. היו לה שני אחים, יעקב וצבי הרש. כולם חיו בעיירה סטורוז’ינץ (Storojineţ). היה להם משק קטן של עזים ע”י גדות הנהר.

קורץ מאיר נישא לקלרה וב 1940 ונולד להם בן בשם משה, הם התגוררו בסטורוז’ינץ. מאיר עבד כאופה וקלרה מכרה מוצרי חלב בסטורוז’ינץ, בצ’רנוביץ ובסביבה. צבי הרש היה רווק ועבד כפחח, יעקב התחתן עם פפי לבית משפחת קציר מצ’רנוביץ וגר בצ’רנוביץ.

ביולי 1941 נכנסו לעיר הצבא הגרמני והרומני והם השתלטו על העיר. חיילים בלווי תושבים מקומיים התפרסו בין רחובות העיר עברו מבית לבית דפקו על הדלתות וצעקו לצאת שידיהם מורמות. כל מי שהשתהה ואו שלא הספיק לצאת החוצה נורה במקום. לכל אחד ניתנה האפשרות לקחת רק תיק אחד שהוא יכול לקחת בעצמו, תוך כדי איומים והשפלות הם צעדו למקום ריכוז במרכז העיר ונצטוו לשבת כאשר ידיהם מורמות במשך שעות רבות.

ביום השני הופרדו מאיר נשלח לבית היתומים. קלרה ובנה משה נשלחו למלון צנטרל. הם היו ללא אוכל ושתייה כשלושה ימים. לאחר כשבועיים, שהוחזקו עצורים הוקם הגטו בעיר, שם נפגשו יחד מאיר קלרה ובנם וצבי הרש קלינגר אח של קלרה. זמן קצר לאחר הקמת הגטו החלה ההגליה, לטרנסניסטריה תחילה נלקחו כל המשפחות ששם משפחתם מתחיל מ-א’ ועד פ’ ומאוחר יותר נלקחו השאר.

בספטמבר 1941 הוגלו מאיר, קלרה ומשה בנם, יעקב ופפי נלקחו למוגילוב מצ’רנוביץ, לצבי הרש ניתנה אפשרות להישאר בסטרוז’יניץ, כי הוא היה בעל מקצוע נדרש, פחח, אך הוא לא רצה להישאר ורצה להיות עם משפחתו. הם הוכנסו לקרונות משא כ 70- נפשות בקרון. הנסיעה ארכה כשלושה ימים עד למרקולשטי שם הורדו והועמדו בשורות ונצטוו להשליך את כל דברי הערך לתוך קערה גדולה ונאמר להם שמי שיסתיר דברים ולא ימסור מרצונו יוצא להורג. במחנה לא היה אוכל וגם מחסור במי שתייה. משם צעדו בשורות דרך יער קוסאוץ מסלול זה נבחר כדי לעקוף ולהימנע מהליכה בכביש ראשי אל טרנסניסטריה לעיר ימפול, המרוחקת כ 80- עד 100 ק”מ, אך בגלל תנאי השטח היה אורכו של מסלול הצעידה 150 ק”מ כל מי שלא יכול ללכת נורה.

בדרך נרצח צבי הרש ע”י חייל שהיכה אותו וירה בו למות. המטרה הייתה לדחוף את השיירות אל מעבר לבוג, אך היא נכשלה והם פוזרו בעירה שעל הבוג ברשאד. בברשאד גרו בגטו בבית הרוס ללא חלונות ודלתות בטמפרטורות נמוכות של כ 20- מעלות תחת לאפס, ישנו על הרצפה הרטובה עם מספר משפחות באותו החדר.

המשך העדות בשידור של השבוע הבא.

אנה נובק נולדה ב- 21 ליוני 1929 במשפחה יהודית בשם הרשאני, בעיר דז’, במחוז סומש בטרנסילבניה הצפונית תחת שלטון רומני. בלידתה קיבלה את השם העברי “זמרה”. לאחר העברת השלטון על טרנסילבניה הצפונית להונגריה, בעקבות תכתיב וינה המכונה גם בוררות וינה השנייה ברומנית: Dictatul de la Viena שהיה פסק בוררות בסכסוך בין רומניה להונגריה שניתן ב-30 לאוגוסט 1940 על ידי גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. יהודי צפון טרנסילבניה, כחלק מן האוכלוסייה הכללית של החבל, עברו לריבונות הונגרית כתוצאה מפסק הבוררות. מרביתם של היהודים נשלחו להשמדה במהלך 1944 לאחר שהונגריה נכבשה על ידי הגרמנים. זמרה נשלחה בשנת 1944 , עם כל בני משפחתה למחנה ההשמדה אושוויץ. היא הצליחה לשרוד אך הוריה ואחיה נספו בשואת יהודי טרנסילבניה.

בסיום מלחמת העולם השנייה זמרה חזרה לרומניה כמובן ללא משפחתה וקיבלה שוב את האזרחות הרומנית אשר נלקחה ממנה ב-1940. בשנות ה-50 היא הפכה למחזאית מוערכת במיוחד על ידי השלטונות, כיוון שכתבה בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי. היא נתמכה על ידי סופרים ידועים כמו קאמיל פטרסקו, מיכאיל סדוביאנו, טודור ארגזי, פאול שוסטר, שהיה גם בעלה לתקופה קצרה. מחזותיה של אנה נובק זכו להצלחה מסחררת במדינות קומוניסטיות, במיוחד בברית המועצות ובהונגריה. עם תחילתו של הגל השני של הדיכוי, לאחר המהפכה בהונגריה ב-1956, הפכה אנה נובאק יעד להתקפות אידיאולוגיות, אם כי עד לאותו תאריך היא לא נקלעה לעימות עם השלטונות. להיפך, מחזותיה, מחווה לריאליזם הסוציאליסטי, זכו לשבחי הביקורת. במהלך מסע הפרסום סביב קונגרס המפלגה הקומוניסטית הרומנית, משנת 1955, היא מצוטטת כסופרת סוציאליסטית מתקדמת, המקבלת את ההערכה הזאת בשל המחזה שלה “משפחת קובץ’” (COVACII).

בגיל 11, בהיותה בסנטוריום לחולי שחפת, אנה נובאק החלה לנהל יומן אישי. היא המשיכה לנהל את יומנה גם במחנות ההשמדה ושמרה אותו עד לאחר המלחמה. בעזרת היומן אנה נובאק כתבה ספר על תקופת המחנות שפורסם בהונגריה בשנת 1966. שנה לאחר מכן פורסם בגרמנית בשם Die schönen Tage meiner Jugend (היפים בימי נעורי) וכעבור שנה נוספת הופיע בצרפתית בשם Les beaux jours de ma jeunesse. ב-1970 הופיע הספר באיטלקית בשם I giorni della mia giovinezza ובהולנדית. תרגום לאנגלית בשם The Beautiful Days of My Youth: My Six Months In Auschwitz and Plaszow יצא לאור בארצות הברית ב-1997 ולבסוף גם במולדתה, ברומניה, הופיע תרגום לרומנית, בשם Cele mai frumoase zile ale tinereţii mele, בשנת 2004.

היומן שלה הוא הרבה פחות מוכר מזה של אנה פרנק, למרות ששתי הבנות הצעירות היו באותו גיל כשכתבו. המסר של “הימים היפים של נעורי” הוא אלים יותר, ולפעמים אפילו בלתי נסבל. המחברת מתארת את המפגש המתמשך עם המוות. היא מפגינה בהירות יוצאת דופן על עליבות האדם, על האבסורד שבמלחמה, על חוסר המוחשיות של הגבול בין תליינים לקורבנות. חומרת העדות עלולה להיראות מזעזעת, כתיבה חדה זאת היא מאפיין יסודי של אנה נובאק. אנה נובק כונתה “אנה פרנק הרומניה”, אך כינוי זה לא מתאים לגמרי משום שהיומן של אנה פרנק מסתיים עם שליחתה למחנות בעוד שיומנה של אנה נובאק מתעד את דרכה אל אושוויץ ושהותה במחנות ולכן הוא הרבה יותר אכזרי ובגלל אותה סיבה פחות פופולרי.

לאחר עלייתו לשלטון של ניקולאיה צ’אושסקו אנה נובאק החלה לספוג ביקורת על מחזותיה. בעקבות הביקורת, אנה נובאק סולקה מהמפלגה, דבר שהיה שקול אז לשורה של חסמים חברתיים-פוליטיים. אנה נובאק נאלצה לעזוב את רומניה בשנת 1966 , שנה בה גם סולקה מאיחוד הסופרים הרומני. היא עברה להונגריה, משם למערב ברלין ולבסוף התיישבה בצרפת. בצרפת אנה נובאק פגשה אינטלקטואלים צרפתים רבים וגולים רומנים, ביניהם ז’אן פול סארטר, סימון דה בובואר, יוג’ן יונסקו, ז’אן פרוולסקו, מוניקה לובינסקו.

בצרפת אנה נובאק הייתה ידוע לא רק בזכות היומן המחריד ובשל הרומן האוטוביאוגרפי שלה בשם J’avais quatorze ans a Auschwitz , אלא ם פרסמה מחזות נוספים וחלקם זכו להצלחה. בהדרגה עברה לכתיבת פרוזה ופרסמה עוד חמישה רומנים בשפה צרפתית.

הסופרת אנה נובאק בשם המקורי זמרה הרשאני הלכה לעולמה בגיל 80 בתאריך 31 למרץ 2010 ברובע השמיני של פריז.

טודור ויאנו נישא בשנת 1930 לאלנה אירימסקו בתו של הרופא שטפאן אירימסקו מייסד של בית הספר לחקר השחפת ברומניה. לבני הזוג נולדו שני ילדים הבן יון ויאנו, שלימים נודע כפסיכיאטר, מסאי וסופר והבת מריה אלכסנדרסקו ויאנו לימים היסטוריונית וארכאולוגית. במאמר מוסגר יון ויאנו , בנו של טודור אשר נולד ב-1934 היה אחד ההפילוזופים החשובים של התרבות הרומנית וגם מתנגד לשילטון הקומוניסטי. יון ויאנו נאלץ להגר לשוויץ ב-1977, בגלל השתתפותו בתנועתו של פאול גומא, בהיותו בין האינטלקטואלים הבודדים שחתמו על מכתב המרד ואז הוא יתפרסם כמי שנוקט בתחנת הרדיו “אירופה החופשית” בעמדות נגד הניסיון להשתמש בפסיכיאטריה בתור נשק פוליטי. לאחר המהפכה של 1989, הוא היה מעורב מאוד בהוקעת הפסיכיאטריה הפוליטית הקומוניסטית, הוא חזר לרומניה וכתב מאמרים ותגובות עם תוכן פוליטי במגזינים 22, Dilema Veche, ועוד. יון ויאנו הלך לעולמו השנה לפני פחות מחודשיים ב-20 ליוני בגיל 90.

לאורך כל התקופה שבין המלחמות, טודור ויאנו התנגד למפלגת משמר הברזל הפשיסטית, התפלמס עם העיתונות הפשיסטית עובדה שהפכה אותו למטרה של התקפות. מעמדו כפרופסור ומרצה באוניברסיטה היה בסכנה במהלך שלטון המשותף של יון אנטונסקו והלגיונרים ברומניה שהוקם בשנת 1940, וחש בסכנה ממשית של תקיפות פיזיות. השלטונות האנטישמיות החלו להזכיר את מוצאו היהודי, והיו אמירות אלימות שכוונו כלפיו. בעקבות המרד הלגיונרי ותבוסתו של משמר הברזל, טודור ויאנו שלח מכתב ברכה למנצח הגנרל יון אנטונסקו.

בשנת 1931 טודור ויאנו פירסם את הספר “האומנות והאסטטיקה” (Arta și frumosul). ב-1932 פירסם את הכרך Arta actorului בהוצאה לאור של מגזין Vremea. ב-1933 פרסם מחקר קטן בכרך שיהיה לעיון בביבליוגרפיה של מחקרים על הגל, בשם “השפעתו של הגל בתרבות הרומנית”. הקריירה האקדמית שלו הופכת לפוריה במיוחד, כאשר מופיעים שני ספרים בנושא האסטטיקה, בראשון נכללים הפרקים בעיות ראשוניות של אסתטיקה, ערך אסתטי וגישה אסתטית ויצירת אמנות, ובשני נכללו שני חלקים נוספים, מבנה ויצירה אמנותית וקבלת יצירת האמנות.

בימי שלטון אנטונסקו פרסם את “אמנות הסופרים הרומנים”, ספרו הידוע ביותר ושזכה לפרשנויות רבות. ספר זה נחשב לדוגמה של ניתוח סגנוני שבישר את הקפדנות של הפורמליזם של טודור ויאנו בכל הקריירה שלו. בספר לא מצוינים סופרים רומנים ממוצא יהודי, וזאת ככל הנראה בגלל חוקי המשטר של אנטונסקו. בשנת 1944 מיד לאחר נפילת המשטר הפשיסטי טודור ויאנו יחד עם שרבאן צ’יוקולסקו ו-וולדימיר סטראינו פירסמו ספר חשוב מאוד בשם “תולדות הספרות הרומנית המודרנית”
(Istoria literaturii române moderne).

ב-1944 התמנה ויאנו לפרופסור לאסתטיקה באוניברסיטת בוקרשט וב-1945 לפרופסור לפילוסופיית התרבות. אחרי רפורמת החינוך ברומניה בשנת 1947 בימי המעבר לשלטון הקומוניסטי, הועבר ויאנו מהקתדרה לאסתטיקה והתחיל ללמד מנקודת מבט השוואתית בקתדרה חדשה לתולדות הספרות העולמית. בשנים 1946–1947 התמנה לשגריר רומניה בבלגרד והיו אנשים שמתחו עליו בקורת על פשרות מסוימות שעשה עם המשטר הקומוניסטי. בסופו של דבר המשטר החדש סילק אותו בשנת 1952 מתפקיד הפרופסור באוניברסיטה. הוא הועבר לתפקיד של חוקר פשוט במכון לבלשנות, בו השתתף בעריכתם של המילון של השפה הרומנית המודרנית ו”המילון השפה הלירית של מיכאי אמינסקו”.

המשטר הקומוניסטי שינה את היחס כלפיו ואיפשר לטודור ויאנו להתקבל לשורות המפלגה הקומוניסטית ובשנת 1955 החליט להחזירו למעמד של פרופסור מרצה באוניברסיטה. באותה שנה טודור ויאנו נבחר כחבר באקדמיה הרומנית. טודור ויאנו בהמשך הקדיש את זמנו לעריכת מונוגרפיות על מספר סופרים מתולדות הספרות העולמית והרומנית כגון סרוונטס, שייקספיר, גתה, דוסטויבסקי, סטנדל, אלכסנדרו אודובסקו, ראסין, וולטאיר ועוד. לימים מסות אלה נכללו לתוך הספר “עיונים בספרות העולמית וההשוואתית”.

טודור ויאנו נפטר בגיל 66, בעקבות אוטם שריר הלב, ב-21 למאי 1964 בבוקרשט, בבית החולים אליאס כאשר במקביל בבית הדפוס עבדו על ספרו על המשורר טודור ארגזי.

טודור ויאנו נולד ב- 8 לינואר 1898 בעיר ג’ורג’יו כבנם של הורים יהודים שהתנצרו. האב היה הרופא הצבאי ד”ר אלכסנדרו ויאנו, שנולד בשם אדולף ויינברג ושל פלוריקה, בת של בנקאי יהודי מיאשי ששמה בלידה היה רוזה לייבוביץ’. האב, אלכסנדרו ויאנו, היה בן למשפחת ויינברג, מהמשפחות היהודיות הנכבדות בקהילת בוקרשט. כסטודנט התנדב אלכסנדרו ויאנו כחובש על אמבולנס שדה במלחמת העצמאות של רומניה בשנת 1877 ולכן קיבל את האזרחות הרומנית בשנת 1879. אחרי מלחמת העצמאות השלים את לימודי הרפואה שלו בבוקרשט, בווינה, בברלין ובפריז ושב לרומניה ב-1883.

טודור ויאנו גדל בג’ורג’יו, עיר נמל על הדנובה, שבה כיהן אביו כרופא הראשי של העיר. ילדותו עברה תחת רושם נופי השדות והחורשות שבסביבה, הירידים המסורתיים ב-15 באוגוסט, וכן של בית הוריו עם הספרייה העשירה. בשנים 1904–1912 למד טודור ויאנו בבית ספר יסודי ובגימנסיה בג’ורג’יו שבה התיידד עם דן ברביליאן, לימים מתמטיקאי ומשורר נודע תחת השם “יון בארבו”. אחרי מות אמו בשנת 1912, עבר טודור ויאנו ללמוד בבוקרשט בתיכון “גיאורגה לאזר” . בתיכון הצטיין באחת התחרויות לשפה הרומנית של חברת “הנוער הרומני” (Tinerimea română ).

בשנת 1915 סיים את בחינות הבגרות והתחיל ללמוד בפקולטות למשפטים, לספרות ולפילוסופיה באוניברסיטת בוקרשט. אחד מחבריו לספסלי הלימודים היה המסאי מיכאי ראליה. טודור ויאנו כתב באותה תקופה מאמרים ושירים בעיתונים והיה פעיל בחוג הספרות של המשורר אלכסנדרו מצ’דונסקי. בשנת1916 פרסם שני מאמרים פולמוסיים שבהם סינגר על מ’צדונסקי מפני הביקורת החריפה של אאוג’ן לובינסקו.

כניסת רומניה למלחמת העולם הראשונה הביאה להפסקה זמנית של לימודיו. אביו אלכסנדרו ויאנו, שהתגייס לחזית, נפצע. טודור ויאנו ליווה את אביו ושהה תקופה ביאשי ליד מיטת חוליו. בהמשך טודור ויאנו שירת כפרח קצונה בבית הספר לתותחנים בבוטושאן והשתתף במלחמה בקרבות במולדובה. בתום המלחמה חידש את הלימודים בבוקרשט ובשנת 1919 סיים את התואר הראשון במשפטים וב-1920 את התואר הראשון בפילוסופיה. בשנת 1920 סיים גם תואר אוניברסיטאי בחינוך. הוא נסע ללמוד בווינה ואחר כך בטובינגן בגרמניה. הוא השלים לימודי דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת טובינגן. בזמן לימודי הדוקטורט בגרמניה המשיך להיות בקשר עם חברו הטוב מימי הגימנסיה המשורר והמתמטיקאי יון בארבו, שלמד מתמטיקה בגטינגן גם בגרמניה. בשנת 1924 חזר טודור ויאנו לרומניה כבעל תואר דוקטור בפילוסופיה והתחיל לעבוד כמדריך ממלא מקום באוניברסיטת בוקרשט.

ספרו הראשון של טודור ויאנו, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, שפורסם בגרמנית בנובמבר 1923, היה מחקר בתחום האסתטיקה ובספרות בשם “סוגיית הערכיות בפואטיקה של שילר. על השירה הנאיבית והסנטימנטלית”. בשנת 1925 פרסם טודור ויאנו את הספר בנושא פילוסופיה ואסתטיקה “הדואליות של האמנות”. בשנת1927 התמנה למרצה לאסתטיקה באוניברסיטת בוקרשט. הוא לימד קורס לאסתטיקה כללית, כמו כן הירצה על פילוסופיית התרבות ועל הרעיונות היסוד של התרבות המודרנית. בשנת1930 זכה לקביעות כמרצה בפקולטה לספרות של בוקרשט ובכך טודור ויאנו נהיה לאחד המרצים המעטים ממוצא יהודי ברומניה באותה תקופה שלפני הימים הנוראים של שלטנות הנצאים והאנטישמים .

בשנת 1930 טודור ויאנו כתב בנושא היסטוריה של הספרות ופרסם את הספר “שירתו של אמינסקו” שבו הדגיש את המקורות העתיקים והגרמנים ביצירות המשורר הלאומי של רומניה, תוך התייחסות מיוחדת להשפעת הגותו של ארתור שופנהאואר. טודור ויאנו בשנת 1935 התקבל כחבר מתכתב באקדמיה הרומנית.

עד כאן החלק הראשון בתולדות טודור ויאנו.

אליעזר שטיינברג נולד ב-‏22 למרץ 1880 בעיירה ליפקאני שבצפון בסראביה, באימפריה הרוסית, כיום ברפובליקה מולדובה. הוא נולד להורים יהודים שהיו חסידים, אבא יהושע ואם רייזל. לכן אליעזר שטיינברג קיבל חינוך מסורתי יהודי בחיידר אבל במגביל הוא למד בצורה עצמאית רומנית, רוסית וגרמנית ועוד מקצועות לימוד חילוניים.

בגיל צעיר התחיל אליעזר שטיינברג לכתוב סיפורי ילדים ומחזות ביידיש לתלמידי בית הספר שניהל, וגם אגדות למבוגרים. כמו בן דודו יהודה שטיינברג מחלוצי החינוך העברי המודרני, ניהל אליעזר בית ספר פרטי וחילוני, עם עברית כשפת ההוראה. הצגות הילדים עבור בית הספר נוצרו בהשראת פורים-שפילים ואגדות עם. בסיפורים אלה, דמיונו העשיר של המחבר, בשילוב עם תשומת הלב שלו למוטיבים פולקלוריים, הניבו סגנון חופשי ופיוטי. אליעזר שטיינברג פיתח גם שיטות הוראה מקוריות שבהן שולבו מסורות החיידר ישנות עם עקרונות הוראה מודרניים. חיידר היה בית הספר היסודי היהודי המסורתי שבו לימדו את הבנים מגיל 5, בדרך כלל השפה העברית, התנ”ך העברי ויסודות היהדות. למורה בחיידר קוראים לו מלמד.

אליעזר שטיינברג ניהל בית ספר פרטי חילוני בליפקאני, עיירת הולדתו, שבו שפת הלימוד הייתה עברית. ב־1919 הוזמן לעמוד בראש החברה לפעילות תרבותית בצ’רנאוצי. בהגיעו לצ’רנאוצי נעשה אליעזר שטיינברג אחד האישים המובילים והחשובים בחיי התרבות היהודיים ברומניה. הוא הקים שם בשנת 1922 תיאטרון ילדים ביידיש שבמקהלה שלו השתתף גם הטנור המפורסם לעתיד יוזף שמידט אשר גם עליו כתבתי מאמר ברובריקה הזאת ב-27 ליוני 2022.

אליעזר שטיינברג כתב מחזה בארבע מערכות עם מוזיקה בהשראת הסיפורים המקראיים ואגדות כגון אברהם אבינו ויוסף מוקיר שבת. יצירה זאת הייתה אחד הניסיונות הראשונים ליצור אופרה ביידיש. ההצגות שכתב והעלה בתיאטרון הילדים שהקים זכו להצלחה גדולה בצ’רנאוצי.

המשלים של שטיינברג הודפסו בנפרד בכתבי עת, למעט אוסף אחד של 12 משלים, בשם “דרך המשקפיים”, שפורסם בחוברת בהרצה מוגבלת בשנת 1928. המשלים הפכו מהר מאוד לפופולריים מפה לאוזן, הן באמצעות קריאות פומביות של המחבר עצמו והן באמצעות דקלומים של אחרים. במשלים של שטיינברג, תרבות היהדות היא הביטוי העיקרי שדרכו באים לידי ביטוי רעיונות. פסוקים מהמקרא ואמרות מהתלמוד וחוקים, טקסים ומנהגים יהודיים צצים ללא הרף בציטוטים, בפרפראזות, ברמזים ובמשחקי מילים. למרות זאת, המרכיב היהודי הוא בסך הכל כלי, שכן הסוגיות שבבסיס המשלים נותרו אנושיות אוניברסליות. לדוגמה, תוך שימוש בארבעת השמות לחרמון שבתורה ובארבע המילים הנרדפות בהן משתמש הנביא יואל למונח ארבה, שטיינברג כותב משל בשם “חרמון”, שבו מופיע שור הבר האגדי של המדרש אבל נושא המשל הוא למעשה אי השוויון בין בני אצולה לאנשים פשוטים במבנה המס שהמדינה גובה. חיים נחמן ביאליק, ששטיינברג העריץ, ראה במשלים אלה יצירות מופת וכתב : “לכל משל שלו יש קסם מיוחד. שטיינברג הוא אמן גדול שכתביו יעשירו לעד את הספרות שלנו…” סוף ציטוט.

כדמות המכובדת ביותר באיגוד בתי הספר היהודיים של צ’רנאוצי ובאגודת התרבות היהודית של רומניה שנוסדה בשנת1921 במסגרת הגבולות של רומניה הגדולה, מילא שטיינברג תפקיד מוביל בחיי התרבות של יהודי רומניה. הוא נסע ברחבי רומניה כדי להרצות בנושא תרבות יהודית. בשנת 1925 תכנן לעלות לארץ ישראל אבל לא הצליח להשלים חלום זה. בגלל קשיים כלכליים נאלץ לקבל הצעה לנהל את בית הספר על שם שלום עליכם בריו דה ז’ניירו ונסע לברזיל בשנת 1928. אבל הוא לא אהב את האווירה במקום ולא התאקלם ואחרי שנתיים בלבד חזר לרומניה.

יון אאורל קנדראה נולד ב- 7 לנובמבר 1872 בבוקרשט ושמו בלידה היה ינקו הכט. הוא נולד למשפחה יהודית. הוריו, מרקו הכט שהיה טכנאי בניין, ואמו רחל הכט היו במקור מהעיר הנמל על הדנובה גאלאצי. קנדראה למד בתיכון “גאורגה לזר” בבוקרשט ובשנת 1892 קיבל את תעודת הבגרות. לאחר מכן בשנים 1892–1896 למד בפקולטה לספרות ולפילוסופיה של אוניברסיטת בוקרשט, בה היה תלמידו של בוגדן פטריצ’ייקו חאשדאו במקצוע בלשנות השוואתית. בזמן לימודיו באוניברסיטה בבוקרשט יון אאורל קנדראה פרסם את המחקרים ”השפעת הצוענים על הספרות העממית הרומנית “(Influenţa ţiganilor asupra literaturii poporane române) ו-” הכינויים אצל הרומנים” (Poreclele la români).

בהמשך, בשנים 1897–1902 למד שפות רומאניות, מילונאות וגאוגרפיה לשונית באוניברסיטת סורבון בפריז ובבית הספר היישומי ללימודים גבוהים גם בפריז. בצרפת היה תלמידם של פרופסורים מפורסמים כגון גסטון פארי, אנטואן תומא, פול מאייר, אמיל פיקו וז’ול ז’יליירון. בשנת 1902 סיים את הדוקטורט עם עבודה בנושא “היסודות הלטינים של השפה הרומנית. הקונסוננטיזם”. לאחר הדוקטורט מילא למשך 3 שנים את מקומו של הפרופסור אמיל פיקו בבית הספר המיוחד לשפות חיות של המזרח (Ecole Speciale des Langues Orientales Vivantes) ולימד במסגרת זאת את השפה הרומנית.

בשנותיו בפריז קנדראה הכיר את הרומני סקסטיל פושקריו, והם בילו שעות רבות ביחד בדיונים על סוגיות אטימולוגיות תוך הפריה הדדית. סקסטיל פושקריו אחד הבלשנים הידועים ולימים חבר האקדמיה הרומנית, שנודע כבעל גישה אנטישמית מובהקת, מזכיר בזיכרונותיו והביע את הערכתו כלפי אישיותו וכישוריו של יון אאורל קנדראה.

בשובו לרומניה יון אאורל קנדראה לימד את השפה הצרפתית בבתי ספר תיכוניים “פראצי בוזשטי” (“האחים בוזסקו”) בקראיובה ו-Mihai Viteazul (מיכאי האמיץ) בבוקרשט. קנדראה פרסם מאמרים במוסף “האמת הספרותית ואמנותית” (Adevărul literar şi artistic (Adevărul literar şi artistic, בכתב העת “רומניה להיסטוריה, ארכאולוגיה ופילולוגיה”, בביטאון החברה הפילולוגית ” Grai și suflet / שפה ונשמה”, ב-Junimea literară (ז’ונימיה הספרותית), בכתב העת הרומני הונגרי (Magyar román szemle ) ועוד כתבי עת ועתונים.

ב-1913 התמנה יון אאורל קנדראה למרצה ממלא מקום בקתדרה לפילולוגיה רומאנית באוניברסיטת בוקרשט. בשנת1916 התמנה למרצה ובשנת 1922 למרצה בכיר קבוע. החל משנת 1927 כיהן כפרופסור, אחד היהודים היחידים ברומניה שבין מלחמות העולם. יון אאורל קנדראה היה ראש הקתדרה לדיאלקטולוגיה ולפולקלור רומאני.

נושא אחר שמשך את יון אאורל קנדראה היה הפולקלור הרומני. בשנים 1906–1908 הוציא לאור שני ספרים בשם “הדיבור שלנו” יחד עם אוביד דנסושיאנו ותאודור ספרנציה. יון אאורל קנדראה היה ידיד עם הבלשן הרומני אוביד דנסושיאנו, פרופסור באוניברסיטת בוקרשט, שלמד כמוהו בפריז והיה גם תלמידו של גסטון פארי. דנסושיאנו נאבק למענו ועזר לו להתקבל כמרצה באוניברסיטה. השניים שיתפו פעולה בכמה עבודות מקצועיות חשובות. יחד עם דנסושיאנו, ב-1905 השתתף קנדראה בהקמת החברה הפילולוגית הרומנית ובייסוד הביטאון שלה “Grai și suflet / שפה ונשמה”. יחד עם אוביד דנסושיאנו התחיל לעבוד גם על “המילון הכללי של השפה הרומנית הישנה ושל היום” שנשאר לא גמור אך שימש לקנדראה כבסיס ל-“לקסיקון האנציקלופדי המאויר” אותו פרסם יחד עם אדמסקו בשנת 1931. קנדראה שקד עליו 22 שנים והוא כלל 43,269 מלים עם הרבה תוספות אטימולוגיות. מתוך אלפי האיורים שבלקסיקון כ-500 צוירו ע”י קנדראה עצמו. בגלל מוצאו היהודי היו אנשי מדע וראשי מוסדות ברומניה שהשתדלו עד כמה שאפשר לעקוף את המילון של קנדראה, לא לצטט ממנו ולא להמליץ עליו בפני סטודנטים.

למזלו של קנדראה בשנת 1938 בגיל 66 פרש לגמלאות מהאוניברסיטה לפני שהמשטר האנטישמי יגיעה לשלטון עם חוקי הגזע שלו. בשנת 1948 הפרופסור יון אאורל קנדראה / ינקו הכט היגר לצרפת והלך לעולמו בפריז בשנת 1950 בגיל 78.