Author: Felicia Waldman

מקסימיליאן פופר (1895-1960)

ממשיכים את הסדרה על אישיים יהודיים שמילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה של רומניה עם הרופא-ראות מקסימיליאן פופר. פופר נולד בבוקרשט בשנת 1895, במשפחתו של המסייר הגדול יוליוס פופר, מפורסם בגלל תפקידו בהתיישבות ב”טיירה דל פואגו” בסוף המאה ה-י”ט. מיד אחרי תום לימודיו בפקולטה לרפואה הוא פרסם עבודה בתחום החמאטולוגיה, בין הראשונות בתחום הנ”ל, ואחרי שחלה בשחפת הוא גילה התמחות חדשה, בה הקדיש זמן ומחקרים. הוא הקים את המרכז הראשון לחקר וטיפול בדלקת ראות וגם את המרכז לחקר תורת הסמפון.

הוא פרסם ספרים ויותר מ-300 מאמרי מחקר. בין השנים 1948-1951 היה יו”ר הפדרציה של הקהילות היהודיות מרומניה. מקסימיליאן פופר יסד שרות טיפולי במחלות הראות במסגרת בית-החולים “קאריטאס” של הקהילה היהודית מבוקרשט. לשרות הצנוע הזה היו שני יעדים מיוחדים: יעד חברתי, היות שהחולים טופלו וקיבלו סיוע מאגודת “עלינראה” (=ההרגעה) — ויעד חינוכי, היות שהרופאים שעבדו שם קיבלו התמחות וניסיון שהיו נדרשים להם בתחום רפואי שטרם התחיל לפעול מבחינה פורמלית, פטיזיולוגיה, תורת הטיפול בשחפת.

בשנות מלחמת העולם השנייה, עם גלי הסבל והצרות שנפלו על האוכלוסייה היהודית, מקסימיליאן פופר, שסולק מן האוניברסיטה, פתח ברחוב אודריקאני שרות טיפול במחלות ראות בשביל האוכלוסייה היהודית, שכלל 30 מיטות. במקביל הייתה לו פעילות נוספת רב-תחומית: בתור יו”ר אגודת הרופאים היהודים השתדל לקדם את כבודם ואת העניינים המקצועיים של הרופאים, ובתור פרופסור בבית-הספר לרפואה שבהנהלת פרופסור ארנסט אבאסון המשיך בעבודתו החינוכית באותה סמכות ובאותה הצלחה.

סוף המלחמה הביא ל-מקסימיליאן פופר את החזרתו למעמדו הקודם: מיד אחרי זה הוא מונה מרצה ובשנת 1947 פרופסור מן המניין במרפאה לטיפול במחלות ראות, שמושבה היה בביתן החדש של בית-החולים “קאריטאס”, ביתן שנבנה בשנים 1945-1946 מן הקרנות הכספיות של הקהילה היהודית ושל האגודה “עלינראה”. מקסימיליאן פופר נוכח בכל מקום בו היה צורך בהתייעצות של מומחה, בדחיפה ובתמיכה.

בשנת 1960, במלאת פעילותו, בעזרת נתוניו הרבים, פופר הלך לעולמו עקב מחלתו. מילותיו האחרונות היו דברי תודה וערכה לאלה שטיפלו בו. במותו נעלמה דמות חשובה של הקהילה היהודית ודמות בהירה של הרפואה. אותו כינו בפשטות “הפרופסור”. בגלל זכויותיו, שמו של מקסימיליאן פופר ניתן לרחוב בבוקרשט, בו קיים בית-החולים “קאריטאס” עד היום.

מאריה ונטורא (1886-1954)

ממשיכים את הסדרה על אישיים יהודיים שמילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה של רומניה עם מאריה ונטורא, שחקנית ששיחקה בתפקידים שונים בסוגי תיאטרון שונים (טרגדיה, קומדיה, דרמה), חברה בחברת הקומדיה הצרפתית (התיאטרון הלאומי הצרפתי). מאריה ונטורא נולדה בבוקרשט בשנת 1886 כבתה של לאה ורמונט (אחותם של הצייר ניקולאי ורמונט ושל האסטרונום נ. וו. ורמונט) ושל המחזאי גריגורי ונטורא.

הופעת הבכורה שלה הייתה בשנת 1905, בהיותה בת 19 בלבד, בעיר פאריס, בחסותה של השחקנית שהייתה גם מורה שלה בקונסרבטוריון בפאריס, שרה ברנהרדט, ואחרי זה ברומניה, בשנת 1910, בתיאטרון הלאומי, עם המחזה “קופילה דין פלורי” (=הילדה הלא-חוקית). היו לה הצלחות מיוחדות במינם בצרפת, שם עברה לגור. שרה ברנהרדט נתנה לה לשחק בתפקידים שונים יחד אימה, כולם מקובלים בדברי שבח על-ידי הביקורת הדרמטית; כאשר שחקה בתפקיד הראשי במחזה “אנדרומק” של ראסין, גרמה להתלהבות ממש.

בשנת 1912, לקראת חג פורים, קודם במונטה-קארלו (5 בינואר) ואחרי זה בפאריס (8 בינואר) הועלה על במה בהצלחה רבה המחזה בן 4 פרקים “אסתר, נסיכת ישראל”, מאת שני משוררים צרפתיים, אנדרה דימאס וסבסטיאן-שארל לקונט. בתפקיד הראשי שיחקה מאריה ונטורא. הביקורת ציינה שזה היה המופע היפה ביותר שהועלה על במה פעם בתיאטרון הלאומי אודיאון שבפאריס. מנהל התיאטרון, אנטואן הדגול, לקח על עצמו את הבמאות של המחזה. בכל התפקידים שיחקו שחקנים בעלי שם; אף השפחות (בעלות תפקיד אילם) — ציינו העיתונים — היו שחקניות מפורסמות.

למחזה הנ”ל היו מופעים רבים (במיוחד בערב פורים, בקרב חלק מסוים מאוכלוסיית פאריס) והייתה אחת ההצלחות החשובות ביותר של מאריה ונטורא. התיאטרון הנ”ל לא חסך כלום על-מנת לארגן מופע זה בתנאים הטובים ביותר: מוזיקה (מאת בורודין, צאיקובסקי, גלאזונוב, ליאון זמין, רימסקי-קורסאקוב) נוגנה על-ידי תזמורת קולון המפורסמת (120 נגנים) והריקודים בוצעו על-ידי להקת הריקודים של האופרה מפאריס.

ונטורא בלטה בפאריס, יחד עם שני בני ארצה, יהודים רומנים: אדוארד דה מאכס ויונל (בנו של ד”ר שאכטמן מבוקרשט). כאשר התקבל חוק לפיו החברים ב”קומדיה הצרפתית” יכולים להיות רק אזרחי המדינה, הציעו ל-יונל להפוך לצרפתי; אמנם הוא סירב לוותר על האזרחות הרומנית. גם ל-מאריה ונטורא הציעו אז להפוך לאזרחית צרפת. והיא סירבה לוותר על האזרחות הרומנית שלה ואמרה: “אני רומנייה יותר מדי טובה כדי שיחשדו בי שאינני צרפתייה טובה באותה מידה”. בימי מלחמת העולם הראשונה, מאריה ונטורה חזרה לרומניה, על מנת לעזור לפצועים מן הקרבות שבחזית. יחד עם גאורגה אנסקו היא שוטטה בין בתי-החולים שבמולדובה, גם כדי להשתתף בפסטיבלים וגם כדי לעזור לחיילים הפצועים.

היא עזרה לחיילים פשוטים, עדיף לאיכרים. היא קיבלה את הכינוי “החובשת הגיבורה”, היות שלא היססה לפעול בקרב חולי טיפוס. מאוחר יותר, התחילה לחזור מדי שנה ולהופיע במופעים ברומניה, שם אף נוסד תיאטרון על שמה, “מאריה ונטורא” בבוקרשט. בימי מלחמת העולם השנייה היא הייתה חברה בתנועת ההתנגדות הצרפתית, עד שסולקה מן התיאטרון עקב מוצאה היהודי. ונטורא נפטרה בפאריס בשנת 1954.

סמואל אשר מוישסקו (1878-1953)

ממשיכים את הסדרה על אישיים יהודיים שמילאו פקיד חשוב בהיסטוריה של רומניה עם העיתונאי סמואל אשר מוישסקו, בעלים ומנהל של כתב-העת “אילוסטראציונאה רומנא” (=התמונה הרומנית), שיצא לאור בשנים 1911-1916 וגם 1929-1939 והיה חבר מיסד של הלשכה הרומנית לפרסומת (1929).

מוישסקו נולד בשנת 1878 בעיר פלויישטי כבנם של בכור אשר מוישה (מוישסקו) ושל לאה, שניהם בעלי נתינות יוונית. אף על פי שבא ממשפחה אמידה, סמואל העדיף להתפרנס מעבודה עצמית. אכן, החלפת המאה מצאה אותו פקיד קטן בחברה מסוימת בעיר בוקרשט, אמנם זמן קצר אחרי זה הוא החליט להיות עיתונאי.

אחרי שלושה ניסיונות להקים כתב-עת בשם “אילוסטראציונאה רומנא” לפי דגם צרפתי, פעם בשנים 1891-1892, פעם שניה בשנת 1901 ופעם שלישית בשנת 1903, הוא הצליח בזה בשנת 1911, כאשר יסד את “אילוסטראציונאה רומנא” שהפך לנקודת-מפנה של העיתונות הרומנית מתקופתו. כתב-העת הנ”ל הופיע משך 5 שנים בניהולו של אדולף דה הרץ, אליו הצטרף זאן סטריאדי. בין משתתפים בשנת 1913 נמנו הסופרים הרומנים הגדולים בני זמנו. הציורים צוירו על-ידי ניקולאי ורמונט, תיאודור פאלאדי, קאמיל רסו, סולומון סנילביץ.

על אף הצלחתו, בשנת 1916 כתב-העת הנ”ל נאלץ להסגר בגלל המצב שנוצר עקב כניסתה של רומניה למלחמה. באותה תקופה, ס. א. מוישסקו פגש את סטליאן פופסקו, מנהל העיתון “אוניברסול” (=התבל), שעל אף האנטישמיות האכזרית המפורסמת שלו ועל אף הפנייה לכיוון הימין הקיצוני של העיתון שלו, העריך אותו באופן מיוחד. בצורה מוזרה, בלתי מובנת, בזמן שנלחם בלי מעצורים נגד העיתונים המתחרים “דימיניאצה” (=הבוקר) ו”אדוורול” (=האמת) והאשים אותם שהם פילושמיים, בין היתר עם השכרת בריונים כדי לשרוף אותם, פופסקו הקל ליהודי ס. א. מוישסקו — שבנוסף לכל היה גם איש המפלגה הליברלית, במחנה יריביו הפוליטיים — את פרסומה של סדרה חדשה של “אילוסטראציונאה רומנא”, בצורה מודרנית, כמו מוסף שבועי של העיתון “אוניברסול”, החל מחודש יוני 1929.

בנוסף למרשם ההצלחה (פרשנות, ידיעות פנים וחוץ, דיונים, כתבות, סדרות צילומים ותמונות), כתב-העת הנ”ל בלט במיוחד בקורות העתים היומיומיות, רעננות ומלאות בדיחות עדינות, בכתבות של יון תיק ובצילומים של יוסף ברמן. בנוסף לכל, ס. א. מוישסקו הוסיף גם מדור רפואי מתמיד, לא רק מפני שהיה באופנה, אלא כדי לקדם את אחיינו עמנואל כהן, שבשנת 1930 שינה את שמו ל”עמנואל דורנא”.

בשנה בה חזר להוציא לאור את כתב-העת שלו, 1929, ס. א. מוישסקו השתתף, יחד עם שטפאן בראילויו, חתנו של סטליאן פופסקו, להקמת הלשכה הרומנית לפרסומת, חברה בעלת מניות בהשתתפות המדינה, שקיבלה את המונופולין של הפרסומת גם בכתב-העת “אלוסטראציונאה רומנא” גם בחשמליות שבעיר בוקרשט. אף על פי שהיו לו זכויות רבות וברורות בתחום התרבות, ס. א. מוישסקו קיבל את האזרחות הרומנית רק בשנת 1919 ולא בלי הרפתקאות, בהיותו חייב לוותר על האזרחות היוונית. הוא נפטר בבוקרשט בשנת 1953, בגיל 75 שנים.

שמעון בנבנישטי (1870-1943)

ממשיכים את הסדרה על אישיים יהודיים שמילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה של רומניה עם המוציא לאור ומוכר-הספרים שמעון בנבנישטי.

בנבנישטי נולד בעיר קראיובה בשנת 1870, במשפחה של מוצאים לאור ומוכרי-ספרים מפורסמים. הוא התחיל לעבוד בתור מתלמד בחנות-הספרים של המשפחה בעיר מולדתו, אמנם מאוחר יותר עבר לבוקרשט, שם עבד בהוצאת הספרים “אלקאלאי”, עד שהצליח להקים הוצאת ספרים משלו, “אנקורה” (=העוגן). אלכסנדרו מירודן מזכיר שבנבנישטי היה אהוב על-ידי כל האנשים, היות שנחשב גיבור חיובי של עולמם של מוכרי-הספרים, היות שתמך בהצלחות ספרותיות רבות, שהמפורסמות ביותר הן אלה של ליביו רבריאנו ושל אאוגן לובינסקו.

בנבנישטי עזר לרבריאנו לפרסם את סיפוריו הראשונים בקובץ ששמו “פראמנטארי” (=התלבטויות) בהוצאת הספרים של סבסטיאן בורנמיסה בעיר אוראשטיא בשנת 1912 ואת הרומן הראשון שלו, “יון” בהוצאת הספרים אלקאלאי בשנת 1920. היות שהספר היה גדול (600 עמודים) ויקר (23 לאי, בתקופה בה ספרים עלו 5 עד 10 לאי), בנבנישטי לקח על עצמו את הסיכון של פרסומו ואף נתן מקדמה למחבר.

ההיסטוריה הוכיחה שהיה לו חוש. בשביל אאוגן לובינסקו, לבנבישטי היה רפיון של ממש, דבר שגרם לו לסבסד את הסדרה הראשונה של כתב-העת “סבורטורול” (=המעופף) ולפרסם את יצירותיהם של אחדים מבין האנשים שהיו בחסותו: הורטנסיה פפדאט-בנגסקו, קאמיל פטרסקו, גאוגה בקוביה ואחרים. הנה מה מספר יצחק פלץ בזכרונותיו הספרותיים: “לובינסקו המליץ על הרומן שלי, <<ויאצה קו חאז שי פארא א נומיטולוי סטאן>> (=חייו עם לצון ובלי לצון של המכונה סטאן) למוציא לאור בנבנישטי, שפרסם אותו.

את בנבנישטי, המו”ל, הכרתי. היה שותף בבעלות על בית אלקאלאי והוכיח את עצמו בתור מעריך גדול, מתלהב, של הספרות הרומנית בכלל, ושל לובינסקו בפרט. הוא הוציא לאור כתובים של סופרים בני זמנו בלי להתחשב בהוצאות הכספיות שלו. הוא הפסיד את כספו בגלל רצונו לקדם ספרים טובים, אמנם פחות מקובלים על-ידי הציבור הרחב. הוא לא הלך בדרכם של מוצאים לאור כאילו, בסגנונו של איגנאץ הרץ. הוא היה חולם.

מעריץ גדול של אאוגן לובינסקו, בנבנישטי ביקש לפני מותו שיקבר עם ספריו של המבקר הנ”ל, שנשאו הקדשות משבחות בשבילו. השתתפתי בלוויה שלו (אמרתי דברי הספד) וגיליתי שבני משפחתו כיבדו את רצונו: בקיברו שמו גם את ספריו של לובינסקו שיצאו לאור עד אז. בישיבה של החוג הספרותי <<סבורטורול>> (=המעופף), לובינסקו ראה את עצמו חייב לעשות פרוש רחב לספר שלי. אותו רומן שלי זכה גם בערכת הביקורת הספרותית גם בערכה מטעם הקוראים. הייתי נותן להוצאת הספרים של בנבנישטי גם יצירות אחרות — אך אהב ספרות אמתי זה לא הצליח לעמוד בפני המשבר הכלכלי וסגר את העסק.

בזיכרוני נשארה דמותו של אדם ישר, בעל אופי — הייתי אומר — שנתן למילה הכתובה את הסמליות הגבוה ביותר”. שמעון בנבנישטי הלך לעולמו בבוקרשט בשנת 1943 והותר אחריו שני בנים: פליקס בנבנישאי, שהקים את הוצאת הספרים “ביכורים” ומישו בנבנישטי, עורך-דין, נשיא ההסתדרות הציונית בשנים הקשות של מלחמת העולם השניה.

בזיכרוני נשארה דמותו של אדם ישר, בעל אופי — הייתי אומר — שנתן למילה הכתובה את הסמליות הגבוה ביותר”. שמעון בנבנישטי הלך לעולמו בבוקרשט בשנת 1943 והותר אחריו שני בנים: פליקס בנבנישאי, שהקים את הוצאת הספרים “ביכורים” ומישו בנבנישטי, עורך-דין, נשיא ההסתדרות הציונית בשנים הקשות של מלחמת העולם השניה.

דניאל רוזנטל (1820-1851)

ממשיכים את הסדרה על אישיים יהודיים שמילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה של רומניה עם הצייר והפסל דניאל רוזנטל, נציג הסגנון הלאומי הרומני בעל צורה רומנטית. דניאל רוזנטל נולד בשנת 1820 בבודפשט במשפחה מעורבת יהודית-רומנית. בגיל 17 יצא ללמוד באקדמיה לאמנויות ציוריות שבעיר וינה, בה למד ציור והתחבר עם יון נגוליץ.

בשנת 1839 הוא סיים את חוק לימודיו ובשנת 1842 התיישב בבוקרשט, שם התחבר עם קונסטאמטין אלכסנדרו רוסטי. בין השנים 1844-1847 למד וצייר בפאריס, שם היה חבר באגודת הסטודנטים הרומנים שבבירה הצרפתית. בחזרתו לבוקרשט האמיר את דתו לנצרות, לקח את השם קונסטאנטין לפי רוסטי והתערב בצורה פעילה במעשי מהפכת 1848.

ניצול מגל הדיכויים שאירגן הנסיך גיאורגי ביבסקו מפני שהיה בעל דרכון אוסטרי, מיד אחרי הקמתה של הממשלה הזמנית רוזנטל הגיש בקשה לקבל את אזרחות ואלאכית, שהוענקה לו בהצדקה: “בשביל כשרונו ובשביל השתתפותו הפעילה במהפכה”. במכתב ששלח לרוסטי מאוחר יותר, רוזנטל אמר: “לא הייתי מאמין אף פעם שאהיה כל כך ואלאכי כפי שאני עכשיו”. אחרי התערבות הצבא העותמאני, כאשר רוב המהפכנים נעצרו והועברו בספינות על דנובה למקומות הגליה שונים, רוזנטל, יחד עם אשתו של רוסטי, הצליחו לשחרר אותם.

אחרי מסע בהונגריה, צרפת ושווייץ, בו עשה תעמולה לניסיון חדש של מהפכה, יחד עם רומנים גולים אחרים, הוא נשלח לטרנסילבניה בשנת 1851 בשליחות מהפכנית. הוא נעצר ועונה על-ידי השלטונות האוסטריים בבודפשט ומת בגלל עינוים בלי לבגוד ברעיונות המהפכה ובחבריו. רוזנטל היה הצייר היחיד שיצר סמל של מהפכת 1848 והיה גם הקורבן היחיד של המהפכה הנ”ל. חברו הטוב ביותר, קונסטאנטין אלכסנדרו רוסטי, שהיה הבעלים של תמונותיו המפורסמות “רומניה קורעת את כבליה” ו”רומניה המהפכנית”, אותן הוריש בצוואתו ל”מוזיאון הציורים שבבוקרשט”, אמר על רוזנטל: “קונסטאנטין דניאל רוזנטל אהב את רומניה כמו הרומני האמתי ביותר ואף את חייו הקריב למענה.

ב-1848 צייר ציור שבו, בכמה רשומים, צילם את רומניה, תוך כדי מתן ענף עץ הזית”. מאריה רוסטי עצמה כתבה: “רוזנטל היה אחד האנשים הטובים והנאמנים שהאל ברא בצלמו כדמותו. הוא נפטר בשביל רומניה ובשביל שחרורה; ניפטר בשביל חבריו הרומנים. […] חבר זה, בן זה, קורבן זה של רומניה היה יהודי. שמו היה דניאל רוזנטל”. בגלל זכויותיו, רחוב בבוקרשט נושא את שמו. זה רחוב מקביל לרחוב בארבו איסקובסקו ולרחוב יון נגוליץ, שבדרך זאת שומר, באופן סמלי, את הקרבה לאידיאלים שהנהיגו את חייו.