הבכורה העולמית של האופרה ”משפט אייכמן” מאת גיל שוחט, טקסט המבוסס על המחזה באותו שם מאת המחזאי הישראלי מוטי לרנר, תוצג ב-30 למרץ על בימת האופרה הלאומית של בוקרשט. על הבימוי חתום ארווין שימשנסון, תפאורה של דראגוש בוחג‘אר (Dragoş Buhagiar), הניהול המוזיקלי שייך לדניאל ז‘ינגה, בהשתתפות תזמורת ומקהלת האופרה הלאומית של בוקרשט. הפרויקט נועד לשמור על זיכרון השואה בחיים ולעורר השראה לדורות הבאים ברוח האמפתיה, הסובלנות והאחריות החברתית, המהווה שיעור היסטוריה חיוני שעלינו ללמוד כדי להבטיח התפתחות בריאה של החברה כולה.
הגרסה הדרמטית, שנכנסה לעונת התיאטרון הלאומי של בוקרשט באוקטובר 2024, כמו גם הלירית, מתמקדת במשפטו של סגן אלוף נאצי אדולף אייכמן, האחראי העיקרי לארגון ויישום הפתרון הסופי באירופה, שמשמעותו השמדת 6 מיליון יהודים, בין 1940 ל-1945. ב-1945 הצליח אייכמן להימלט מהעמדה לדין במשפטי נירנברג וברח לדרום אמריקה בזהות בדויה, שם זוהה על ידי שירותי הביטחון הישראליים ב-1960, הובא לירושלים ונשפט ב-1961. הוא נידון למוות בתלייה ב-1962 בגין פשעים נגד העם היהודי ופשעים נגד האנושות.
הנשיא הזמני של רומניה, איליה בולוג‘אן, נפגש עם נשיא הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה, חבר הפרלמנט סילביו וקסלר. היה זה כבוד גדול לקבל את ביקורו של הנשיא הזמני של רומניה, אמר וקסלר.
שני המנהיגים שוחחו על החיים היהודיים בארצנו, בפרויקטים שבוצעו ברמה הלאומית על ידי פדרציית הקהילות היהודיות ברומניה, קידום התרבות והזהות היהודית בהקשר של עליית האנטישמיות והקיצוניות, אלמנטים מההיסטוריה העכשוית של הקהילות היהודיות ויוזמות לשימור והשבחת המורשת היהודית. נסקרו תכניות סיוע סוציאלי ורפואי לניצולי שואה והיבטים הנוגעים למצב הנוכחי ולהתפתחויות שונות.
ולנטין סילבסטרו נולד ב-20 לאוקטובר 1924 בווסלוי רומניה במשפחה יהודית כבנם של שרה ויצחק מוסקוביץ’. שמו בלידה היה מרצ’ל מוסקוביץ’. הוא למד את שנותיו הראשונות בבית הספר בכפר סקאנטיה במחוז יאשי, אצל המורה מריאן, שהיה מורה ע”פ דוגמת “Domnu Trandafir” מהסיפור המפורסם של מיכאיל סדובאנו. ביוני 1935, ולנטין סילבסטרו התקבל לבית הספר התיכון הלאומי ביאשי לשנת הלימודים 1935-1936. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון הלאומי ביאשי ב-1942 ולאחר הפסקה מסוימת בגלל היותו יהודי למד בפקולטה לספרות ופילוסופיה בבוקרשט ושם סיים את לימודיו ב-1949. בפקולטה בבוקרשט למד עם מורים מפורסים כמו ג’יורג’ה קאלינסקו וטודור ויאנו.
הבכורה בפרוזה סאטירית והומוריסטית של ולנטין סילבסטרו היתה במגזין “מיטיקה”, בניהולו של טודור מושטסקו בשנת 1940. פירסום הבכורה של ולנטין סילבסטרו בנושא תיאטרון היה לאחר סיום מלחמת העולם השניה כאשר בעיתון “אקול”, הופיע מאמר שהוקדש למחזאי השוודי הנריק איבסן. בסיום לימודיו אקדמיים ולנטין סילבסטרו החל את פעילותו ככתב בעיתונים “ויקטוריה” ו-“רומניה ליברה”. מאז התמחה בתיאטרון ובקולנוע והפך לאחד ממבקרי התיאטרון הידועים ביותר של רומניה. ולנטין סילבסטרו חתום על ספרים רבים של ביקורת ותיאוריה של תיאטרון, ביניהם: “הדמות בתיאטרון” (1966), “הצגות בדיו” (1972), “קליגרפיות על הווילון” (1974), “קליאו ומלפומן” בשנת Clio şi Melpomene) 1977), “אלמנטים של הקראגיאולוגיה” (1978 שקיבל את פרס האיחוד הסופרים הרומני.
לולנטין סילבסטרו היו במרוצת השנים תפקידים רבים. היה עורך של המגזינים הלהבה (Flacăra) והבמא (Rampa) בשנים 1948 עד 1950, היה עורך ראשי של סוגיות קולנוע (Probleme de cinematografie) בתקופה 1951 עד 1953. במגביל עבד גם ב- Contemporanul ורומניה הסיפרותית (Romania literară). ולנטין סילבסטרו היה מנהל אמנותי באולפן הקולנוע של בוקרשט ופרופסור במכון לאמנות תיאטרון וקולנוע (1953-1958 ולאחר 1990) ובאוניברסיטת “היפריון” (אחרי 1990) בבוקרשט. הוא עמד בראש מדור הדרמטורגיה של איגוד הסופרים, היה נשיא האגודה הבינלאומית למבקרי תיאטרון, המדור הרומני, קרן “תיאטרול XXI” ונשיא אגודת ההומוריסטים הרומניים.
אשתו של הסופר ולנטין סילבסטרו הייתה בראנדושה זאיצה שחקנית ומייסדת תיאטרון הבובות צאנדריקה, שבילתה איתו שנים נפלאות. ולנטין סילבסטרו כתב בזכות אישתו את הספר תולדות תיאטרון הבובות ברומניה בשנת 1975. ולנטין סילבסטרו ייסד את פסטיבל ההומור “Constantin Tănase” בווסלוי. הוא פרסם את המונוגרפיות של Jules Cazaban, של Toma Caragiu, של גריגורה וסיליו בירליק והאחרון היה של “Alexandru Giugaru, גאון הבמה”, וגם ספרים שהוקדשו למסעות שערך בהרבה מקומות בעולם יחד עם קבוצות תיאטרון שונות . כמחזאי כתב את הקומדיה “צ’ארטה” ב- 1949 ומחזות לילדים ולבובות כמו שובה של פיית הניסים לכדור הארץ ב- 1962, ייסורי ההרלמבינה ב- 1964, הרקולס בחיפוש אחר תפוחי הזהבב- 1975. היה אחד המקימים החשובים של פסטיבלי תיאטרון ברומניה, אירגן כנסים ודיונים בנושא התיאטרון והיה חלק מחברי מושבעים רבים של תחרויות של תיאטרון.
במשך חמישה עשורים, ולנטין סילבסטרו אימץ את הז’אנרים ואופני הביטוי המגוונים ביותר, והפך לאישיות בולטת בחיי התיאטרון של רומניה, כשהוא מוכר כסמכות בתחום על ידי אנשי תיאטרון, מבקרים מקומיים ובינלאומיים. רוחו הסטירית של סילבסטרו מצויה בסיפורים ובמערכונים כגון “הרכבת המלכותית”, “בליל כוכבים”, “הג’ורנל עם דפים סגולים”, “קערת סלק” , “פיית המלפפונים” , “האמנות להיפטר ממנה”, “שור על מסילת הברזל” ועוד. “אבק ואבק” היה ספרו האחרון.
מי שנולד כמרצ’ל מוסקוביץ’ וחי כולנטין סילבסטרו נפטר בגיל 64 ב-25 לנובמבר 1996 בעקבות תאונת דרכים בבוקרשט.
הארי אליאד נולד בקראיובה ברומניה ב-8 לאוקובר 1927 במשפחה יהודית. אביו נפטר כשהארי היה ילד. הארי אליאד למד בית ספר יסודי בבית ספר יהודי ותיכון ב-“פראצי בוזשטי” (האחים בוזסשטי). הארי מגיל שש התחיל לצפות בחזרות השחקנים בתיאטרון של קראיובה והתאהב לחלוטין באמנות התיאטרון. לכן למד אחרי התיכון וסיים בהצטיינות לימודי מוזיקה ואמנויות הבמה בקונסרבטוריון קורנטי. הקונסרבטוריון קורנטי נוסד בסביבות 1911 והוא פעיל עד היום. מייסדי בית הספר הזה היו אלנה ואלפטרי קורנטי שתרמו את הונם לעירייה של קריובה ע”מ להקים בית ספר לאומנוית.
כיוון שהארי אליאד נותר חסר אב כילד הוא מכיר את החסרונות החומריים והמוסריים הגלומים במצב משפחתי טרגי זה, יחד עם אחיו. עובדה זאת מפתחת בו רגישות לסבלם של בני האדם ואת המשיכה לתיאטרון. מגיל שש גילה דרך להתגנב לעליית הגג של תיאטרון קראיובה, התחבא והתבונן בשחקנים מבעד לסדק, האזין לנאומים שלהם ולוויכוחים בינם לבין הבמאי. הוא לא פוסח על שום תנועה וממקום מחבואו. בהדרגה הארי אליאד התיידד עם עובדי הבמא, מעצבי התפאורה, החבר’ה שהקימו את התפאורה והופך לנוכחות קבועה בתיאטרון קראיובה. אף אחד לא הופתע לראות אותו יותר, סוג של ילד של הלהקה, חלק בלתי נפרד ממנה. זה היה הגן ובית הספר הראשון של הארי אליעד. כמבוגר, כשנשאל בראיון מה הייתה אהבתו הראשונה, הוא ענה בכנות וגאווה “התיאטרון בקראיובה”.
בשנים 1949–1950 הארי אליאד עבד כשחקן בתיאטרון הלאומי בקראיובה. הופעת הבכורה שלו הייתה במחזה של ויקטור אפטימיו “Înșir-te mărgărite”. בגיל 26, בהמלצת טומה קרג’יו, הוא התקבל לעבודה בתיאטרון הממלכתי בפלוישטי. הארי אליאד חווה תקופה פורה כבמאי, בתור במאי צעיר. לאחר עזיבתו של תומא קרגיו לבוקרשט ועל פי הצעתו, הארי אליאד הפך למנהל התיאטרון הממלכתי בפלוישטי עד 1989. הוא הפיק שלושים הצגות והעלה לבמת פלוישטי את השחקנים מרגרטה פוגונאט, שטפאן באניקה, דומיטרו פורדוי, אדלה מרקולסקו, יון מנולסקו ועוד. במקביל, הארי אליאד ממלא בלהט את תפקיד המרצה בכיתת הבימוי של בית הספר פלוישטי לאמנויות פופולריות ומשתמש בניסיונו המצטבר כמורה.
התחתן עם השחקנית של התיאטרון היהודי הממלכתי לאוני ולדמן. בשנות ה-1970 ביים הארי אליאד מדי פעם הצגות בעיקר מוזיקליות באולם מז’סטיק בבוקרשט ובתיאטרון היהודי הממלכתי בבוקרשט. ב-1976 ביים את המחזמר ” מזל טוב ו…וזליג שור!” שאותו הפיק יחד עם אאורל פאליה ואלכס מרקוביץ’ על מוזיקה מאת ריכרד שטיין ופלורנטין דלמר. בהמשך הפיק יחד עם ברנרד פרידמן בשנת1977 את המחזה “נשים הן לא צחוק”, ב-1978 “מי מפחד מרומאו ויוליה?”, ב-1979 ביים רסיטל של אשתו, השחקנית לאוני ולדמן-אליאד “שירו איתי שיר” ובשנת1980 הפיק שוב בשותפות עם ברנרד פרידמן את המופע “בשעה טובה!”.
בדצמבר 1989 עבר לתיאטרון היהודי הממלכתי של בוקרשט כבמאי והמשיך בתפקיד של מנהל התיאטרון עד סוף ימיו. אליאד הקדיש את עצמו באותן השנים לשימור מסורת התרבות והתיאטרון בשפה יידיש. ארגן 29 סיורי הופעות של להקת התיאטרון היהודי ברחבי העולם, תוך שיתוף פעולה עם שחקנים ובמאים חשובים ברומניה, ארצות הברית וגרמניה. ב-1991 הפיק בתיאטרון היהודי “מחרוזת שירים”, בשנת 1993 את “הזכייה הגדולה ” מאת שלום עליכם, ב-1996 את הקומדיה “שלוש כלות לאבא” מאת יוגין לביש. פרויקט הדגל שהוביל הארי אליאד כמנהל התיאטרון היהודי היה האינטגרלה של יצירות שלום עליכם. אליאד ביים גם יצירות מהמחזאות הקלאסית העולמית, למשל מחזות מאת צ’כוב וגוגול. כמו כן הפיק אליאד את מחזות הזמר “קברט” ו”כנר על הגג”. ההצגה האחרונה שאותה ביים הייתה קומדיה לפי וודי אלן “איך מפתים נשים” (“Play It Again, Sam”).
הארי אליאד נפטר ב-6 לאוגוסט 2012 בגיל 84 כאשר היה עדיין מנהל התיאטרון הממלכתי היהודי. הוא נקבר בבית העלמין היהודי פילנתרופיה בבוקרשט.
שר החוץ הרומני, אמיל הורזיאנו, קיים פגישה עם עמיתו הישראלי, גדעון סער, בשולי מועצת ההתאחדות האירופי עם מדינת ישראל. סדר היום של הפגישה כלל מגוון רחב של נושאים הנוגעים לדיאלוג פוליטי–דיפלומטי דו–צדדי, שיתוף פעולה בפורמטים בינלאומיים וחילופי דעות על המצב הביטחוני במזרח התיכון.
שני הבכירים העריכו את התוכן המהותי של הדיאלוג הרומני–ישראלי, את השתקפותו בתוכנית הכלכלית ובמגזרים שונים אחרים המנוטרים כל הזמן.
שר החוץ הרומני הביע את הערכתו להצלחת המאמצים שהובילו לשחרור לאחרונה של אזרח רומני–ישראלי, יחד עם חמישה אנשים נוספים, שהיו בשבי למעלה מ-16 חודשים.
הנשיא הזמני איליה בולוז‘אן אמר כי רומניה מברכת על שחרורם של שישה חטופים ישראלים, הכלואים באכזריות בשבי בעזה, שלאחד מהם יש אזרחות ישראלית–רומנית. “אנו מאשרים את תמיכתנו ביישום הסכם הפסקת האש ובשחרור בני ערובה, כמו גם במתן סיוע הומניטרי דחוף לאוכלוסיית עזה“, כתב הנשיא בולוז‘אן ברשתות החברתיות.
במקביל, ראש המדינה הזמני הזכיר כי רומניה מודה לארצות הברית, קטאר, ישראל ומצרים על המאמצים שנעשו לשחרר את החטופים.
ראש ממשלת רומניה, מרצ‘ל צ‘ולאקו, מצדו אמר כי שחרור שישה בני ערובה ישראלים מעזה, כולל אחד בעל אזרחות כפולה, ישראלית ורומנית, הוא רגע של שמחה גדולה. “אנו משבחים את מעורבותם של מתווכים מקטאר, מצרים וארה“ב ואת המחויבות של כל הצדדים להבטיח את המשך יישום הסכם הפסקת האש ושחרור החטופים, אשר חייב לתת מענה ראוי גם למצב ההומניטרי בעזה“, הוסיף ראש הממשלה.
רומניה תומכת בשחרור בזמן של כל החטופים הנותרים ותמשיך לעמוד בסולידריות עם משפחותיהם ועם ישראל, כתב ראש הממשלה צ‘ולאקו ברשתות החברתיות.
באוקטובר בשנת 1947 פירסם ד”ר מיקלוש ניסלי עדות בעיתון “וילאג” בבודפשט, תחת הכותרת “הגיהנום של אושוויץ”. עדותו בנירנברג במשפט הבינלאומי של פושעי המלחמה הנאצים ושל מנהיגי חברת אי גה פארבן, שבו העיד ב-17 ישיבות, פורסמה גם היא בעיתון “וילאג” תחת הכותרת “הייתי עד בנירנברג”.
בספר “הייתי רופא באושוויץ” מספר ד”ר מיקלוש ניסלי על הנסיבות שבהן הצליח להימנע ממוות במחנה ההשמדה אושוויץ ובשלושת מחנות הריכוז האחרים אליהם הועבר במהלך הצעדות הכפויות בעקבות הפינוי מאזורי הריכוז השונים בחודשים התזזיתיים שקדמו, בין החורף לאביב 1945 וסוף הרייך השלישי. בספר סיפר ד”ר מיקלוש ניסלי, שלמד ועבד בגרמניה עשר שנים לפני המלחמה, על הזוועות שחזה בהן ועל ניסיונו כאסיר שהוצמד לזונדרקומנדו שהם קבוצה של אסירים מתים חיים שגורלם היה להיהרג בתום ארבעה חודשי שירות. כיד ימינו של מנגלה, בניגוד לרצונו, ד”ר מיקלוש ניסלי הפך לאחראי במחנה על הניסויים הרפואיים על היהודיים.
בספר כתב ד”ר מיקלוש ניסלי על חיי היומיום שלו כאסיר מספר A8450 בתוך מחנה הריכוז אושוויץ, על יחסיו עם אנשי ה-SS וחבריו בזונדרקומנדו, על ניסיונותיו למרוד ולברוח. הוא חושף את הרגשתו כאדם עוד לפני זאת של רופא על המעשים שנאלץ לבצע על בני אדם וכיצד נאלץ ע”פ פקודות מנגלה לערוך בדיקות רפואיות ולבצע נתיחות של עשרות ועשרות של גופות, במיוחד של אנשים מעוותים, תאומים ועוד. מנגלה, בתוכנית הפלילית שלו, ארגן סדרה של בדיקות מפורטות, שיבוצעו תחילה בזמן שהאסירים היו בחיים ואחר כך בגופות האסירים, כדי לתמוך בתיאוריות המתאם הגנטי שלו בין עיוותים פיזיים, במיוחד בזוגות תאומים, או מועברים מאב לבן, בקרב אוכלוסיות מהגזע היהודי כדי להוכיח את נחיתותם לכאורה.
ד”ר מיקלוש ניסלי מתאר בפירוט את טכניקת ההשמדה ששימשה בבירקנאו, המחנה המרכזי של רצח העם היהודי. לבירקנאו היו ארבע משרפות גדולות. המשרפות היו ממוספרות מאחת עד ארבע. במשרפות 1 ו-2 היו חדרי הלבשה תת-קרקעיים גדולים ותאי גזים צמודים. ל-3 ו-4 היו גם תאי גזים מחוברים אבל לא היו להם חדרי הלבשה ולכן ההתפשטות התבצעה בחוץ באוויר הפתוח. כולם היו מצוידים במספר תנורי משרפות, היו 5 תנורים משולשים כל אחד, ו2 תנורים מרובעים כל אחד, בסך הכל 46 פיות תנור. הם היו מפעלי מוות של ממש, שנועדו לכניסה של אסירים ברגל ולהוצאתם רק דרך הארובה. עבדו שם הזונדרקומנדו, אוכלוסייה של 800-1000 אסירים, שנבחרו מהחזקים ביותר והיו גם מוזנים היטב בהשוואה לשאר האסירים. אולם מדי ארבעה חודשים הושמדו גם אסירי הזונדרקומנדו כדי שייקחו את הסודות לקבר ולא יישאר כעדים לא נוחים עבור ה-SS ומנהיגיהם.
דמותו של הרופא מיקלוש ניסלי מופיעה בסרטים “הבן של שאול” ו”האזור האפור”. אחת הפרשיות שסיפר הרופא מיקלוש ניסלי בספרו שימשה בסיס לסרט “האזור האפור” (The Grey Zone), סרט יוצא דופן שמשחזר בצורה מציאותית את הקרמטוריום מספר שתיים ולוקח את המצלמה היישר אל הכאוס, אל תוך הקדירה של חדר התנור, ומראה את תהליך השריפה. הסרט גם מראה את הארובה עם להבות ועשן, כששורה ארוכה של קורבנות תמימים עשתה את דרכה לחדר ההלבשה התת-קרקעי המחובר לתא הגזים. באחד הפרקים בספרו מספר הרופא מיקלוש ניסלי כיצד הוא ושותפים שלו, גם הם רופאים אסירים , גילו יום אחד בתא הגזים של הקרמטוריום אישה צעירה שעדיין חיה מתחת למסה של גופות . כיס אוויר שנותר איפשר את הישרדותה. הצעירה התעוררה לחיים וניצלת, ומוסתרת. הפרק הזה, שבו החיים מנצחים את המוות, מצית מחדש את תקוותם של אנשי הזונדרקומנדו כמבשר של מעיין חופש קרוב וגורם לכולם להרגיש יותר טוב. שמירה על חיים של אותה צעירה בחיים היא שמירה על התקווה ומעוררת שרשרת של סולידריות שגורמת להם לחזור להיות בני אדם ולא עבדים בשירות המוות.
הרופא מיקלוש ניסלי חי אחרי השואה בעיר אוראדיה ברומניה ועבד כרופא עד מותו בגיל מוקדם יחסית של 55 מאוטם שריר הלב.
מיקלוש ניסלי נולד ב-17 ליוני 1901 בעיירה שימלאו סילבאניי, בטרנסילבניה, שאז הייתה חלק מהונגריה במסגרת אוסטרו-הונגריה. מיקלוש נולד במשפחתו של סוחר יהודי. בתמיכת הוריו למד מיקלוש ניסלי רפואה באוניברסיטאות בקלוז’ ובברלין. כרופא התמחה בפתולוגיה באוניברסיטת פרידריך וילהלם השלזית בברסלאו. ד”ר מיקלוש ניסלי שב למולדתו ועבד בשנים 1930–1937 כרופא כללי בעיר אוראדיה, בשנים 1937–1941 בוישאול דה סוס ובשנים 1942–1944 בסאפנצה במאראמורש. ד”ר מיקלוש ניסלי בכל מקומות העבודה שלו פעל גם כמומחה לרפואה משפטית.
בעת הסיפוח מחדש של אזור מגוריו להונגריה, בימי משטרו של מיקלוש הורטי וממשלתו של דמה סטויאי, נשלח יחד עם אשתו ועם בתו בת ה-15 לאושוויץ-בירקנאו. כאסיר הועסק כרופא פתולוג במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו וכתב ספר זיכרונות והעיד על השואה. בסוף יוני 1944 בגלל הכשרתו כרופא התאפשר לו לעבוד במתקן לאסירים חולים ,ביתן 12 , באושוויץ בירקנאו, בו ערך ניתוחים וניסה לעזור לחולים באמצעות ציוד ותרופות מן הבסיסיים ביותר. תחת ניהולו של הרופא הגרמני הראשי של המחנה, יוזף מנגלה, הועבד ניסלי כפתולוג במחלקה החדשה לנתיחות ולניתוחים שהוקמה בתוך משרפה 2. ד”ר מיקלוש ניסלי עבד שם יחד עם אסירים יהודים אחרים חברי הזונדרקומנדו 12.
מנגלה הבחין ביכולתו המקצועית, הוא צורף על ידו כפתולוג לזונדרקומנדו הי”ב והועבר למשרפה ב’, במיוחד כדי להכין ולהקים חדר נתיחה המצויד בציוד החדיש ביותר, כדי לתמוך במחקר המדעי הפלילי של מנגלה. בחלק זה של הקרמטוריום ניסו רופאי ה-אס.אס. למצוא את ההבדלים האנטומיים בין הגזע ה”ארי” שלהם לזה של ה”היהודים הנחותים”. ד”ר מיקלוש ניסלי סיפר שרופאי ה-אס.אס. היו מרותקים לצפות בנתיחות שביצע, בגאווה וציפיה דרוכה, בטוחים בגילוי המפתח שימחיש את אמיתות משנתם ה”המוגנטית”. באמצע ינואר 1945 פונה מחנה השמדה אושוויץ והאסירים ששרדו הוצעדו והובלו בצעדת מוות אל מאטהאוזן. ד”ר מיקלוש ניסלי הצליח להישאר בחיים ובתחילת מאי 1945 נמצא על ידי חיילים אמריקאים במחנה אבנזי הסמוך ושוחרר.
אחרי השיחרור ד”ר מיקלוש ניסלי חזר לעיר אוראדיה ברומניה. בשלב זה העלה על הנייר את זיכרונותיו הנוראים מאושוויץ. כך הופיע הספר “הייתי רופא באושוויץ”, שתורגם למספר שפות, ובו ד”ר מיקלוש ניסלי מתאר את החוויות שעבר במחנה ההשמדה. בהקדמה לספר שלו כותב ד”ר מיקלוש ניסלי את הטקסט ואני מצטט:
“החתום מטה ד”ר מיקלוש ניסלי , רופא, אסיר לשעבר במחנה הריכוז אושוויץ, מקועקע במספר A 8450, כתבתי ללא להט, בלי שום הגזמה, תוך כדי הימנעות מכל אפקט סגנוני ותוך כיבוד האמת לאמיתה, את הספר הזה על הנושא האפל ביותר בתולדות האנושות, כיוון שניתן לי להיות עד ראייה ולחיות תחת האיום של המשרפות באושוויץ שלהבותיהן כילו מיליוני גברים, נשים וילדים. במסגרת תפקידי כרופא מומחה במשרפות באושוויץ, ערכתי וחתמתי, עם מספר הקעקוע שלי, על אינספור דוחות נתיחת גופות ודוחות משפטיים, אשר לאחר שנחתמו גם על ידי הבוס שלי, מנגלה, נשלחו למכון למחקר ביולוגי ואנתרופולוגי גזעי ( Institut für rassenbiologische und anthropologische Forschungen, Berlin-Dahlem). סביר מאוד שהמסמכים הללו נמצאים גם היום בארכיון של מכון המחקר הגדול הזה. הספר הזה לא מכוון להצלחה ספרותית. כשם שחוויתי את הזוועות הכי בלתי נתפסות הייתי רופא, לא סופר, עכשיו, כשהגיע הזמן להעלות אותן על הכתב, אני כותב אותן בעט של רופא, בלי יומרות ספרותיות.”
לודוביק ברוקשטיין נולד ב-27 ליולי 1920 בשם יוסף לייב אריה ברוקשטיין בחבל רוסינסקו, בעיר מונקאץ’ שבשנת 1918 עברה לצ’כוסלובקיה והיום היא חלק מאוקראינה. לודוביק ברוקשטיין נולד במשפחה יהודית, היה נינו של הרב החסידי חיים יוסף ברוקשטיין ונכד לרב ישראל נתן אלטר ברוקשטיין. בגיל 4 עבר לודוביק ברוקשטיין עם משפחתו לגור בעיר סיגט בחבל מרמורש ברומניה. שם אביו, מרדכי, היה בעלים של בית מלאכה למקלות הליכה. המשפחה עסקה גם בייצוא צמחי מרפא מן האזור. לודוביק ברוקשטיין סיים לימודים בבית ספר התיכון למסחר בסיגט והתכוון לנסוע ללמוד משפטים בשווייץ. נסיבות משפחתיות אילצו אותו לדחות את התכנית ולעבוד בינתיים בעסק המשפחתי.
צפון טרנסילבניה, כולל העיר סיגט וכל האזור מרמורש, הועבר לידי הונגריה בשנת 1940 בהתאם לתכתיב וינה. בנסיבות אלה בימי השואה במאי 1944 נשלח לודוביק ברוקשטיין ומשפחתו לאושוויץ. מאושוויץ הוא הועבר לברגן-בלזן ואחר כך למחנות אסירים ועובדי כפייה נוספים בהילדסהיים, הנובר, גרוס-רוזן, וולפסברג וויסטגירסדורף שם שוחרר על ידי הצבא הסובייטי במאי 1945. הוריו ושתי אחיותיו נספו במחנות ההשמדה. אחרי שהחלים מטיפוס לודוביק ברוקשטיין שב לסיגט שהיה כבר בחזרה בשליטה רומנית. בסיגט מצא את אחיו, ישראל, ששרד אף הוא את השואה. שניהם התכוונו לעלות לישראל ורק אחיו עלה ארצה בשנת 1947 כיוון שלודוביק התחתן עם צ’יפי שרולטה שיינדל לבית ציג, אף היא ניצולת שואה בת 17. מכיוון שהיא חלתה בשחפת ונזקקה לטיפולים בבית מרפא בקלוז’ בני הזוג נשארו ברומניה.
לודוביק ברוקשטיין התחיל להוכיח את עצמו כסופר בשפות רומנית, יידיש והונגרית. החל את דרכו הספרותית בסיפורים שפרסם בעיתון Viaţa Românească (החיים הרומניים) ב-1945. בשנת 1947 כתב מחזה שבו תיאר מרד של אסירים אנשי זונדרקומנדו באושוויץ, לפי אירוע שהתרחש במציאות. המחזה, שנכתב גם כן ביידיש, ונקרא “נאכט שיכט” (משמרת לילה) הוצג בשנים 1958-1948 בהצלחה בתיאטראות היהודיים בבוקרשט וביאשי. לודוביק ברוקשטיין הוזמן ללמוד ספרות בבית הספר לספרות “אמינסקו” שפעל בבוקרשט בשנים 1955-1950 מיוזמת המשטר הקומוניסטי. נבחר לאיגוד הסופרים הרומנים וערך את מדור התיאטרון של בטאון האיגוד. כמו כן לימד זמן מה אסתטיקה במכון לאמנויות הבמה “יון לוקה קאראג’אלה” בבוקרשט.
לודוביק ברוקשטיין רצה להתחמק מלהיות מעורב בתעמולה פוליטית כולל אנטיציונית ולבסוף חזר לסיגט, בה לימד בתיכון “דארגוש וודה” ובהמשך התמנה למנהל “בית הספר העממי לאמנות”. בשנים 1967-1950 כתב ברוקשטיין כעשרים מחזות שהוצגו בתיאטראות ברומניה, כמה מהם תורגמו והוצגו בהונגרית, גרמנית, רוסית ואסטונית. בשנות ה-1960 המאוחרות כתב גם סיפורים שפורסמו בעיתונים וכתבי עת ברומניה. בשנת 1969 פרסם בבוקרשט ספר עם מקבץ של הסיפורים. זכה במספר פרסים ועיטורים כגון פרס “וסילה אלכסנדרי” עבור אחד ממחזותיו, מדלייה עבור המחזה “אדמה ואחים” והעיטור הלאומי לעמל של רומניה.
אחרי ביקור בישראל, בו פגש לראשונה את אחיו מאז פרידתם בשנת1947, ב-1972 לודוביק ברוקשטיין עלה לישראל והמשיך בשנים 1988-1972 את יצירתו בשפה הרומנית ופירסם בישראל שבעה ספרים בהוצאה לאור משלו בשם פנופטיקום. חלק מיצירתו הופיעו גם בעברית ותורגמה לצרפתית. הוא היה בין מייסדי התאחדות הסופרים הישראלים בשפה הרומנית. על אף עלייתו לישראל לא סולק מאיגדו הסופרים ברומניה ונשאר חבר בו עד סוף ימיו.
לודוביק ברוקשטיין הלך לעולמו בתל אביב ב- 4 לאוגוסט 1988 בגיל 68 בגלל מחלה. הותיר אחריו את רעייתו צ’יפי ואת בנו אלפרד ברוקשטיין, מדען מחשב, פרופסור בטכניון בחיפה.
התקיים במשרד החוץ בבוקרשט הטקס הרשמי להענקת הפרס הלאומי ‘ השגריר מיחנאה קונסטנטינסקו‘ על יתרונות יוצאי דופן במאבק באנטישמיות, שנאת זרים, רדיקליזציה ודיבורי שטנה. רוברט וולטל, אישיות שהוצעה על ידי מרכז התרבות היהודי לובליאנה, הוא חתן הפרס. וולטל, שחקן ומנהל תיאטרון ופסטיבלים, הוא דמות מורכבת ופורייה בתרבות הסלובנית העכשווית. הוא חבר במשלחת הסלובנית במסגרת הברית הבינלאומית לזיכרון השואה (IHRA), רכז ויוזם של פרויקטים חינוכיים ואמנותיים רבים למאבק באנטישמיות, שנאת זרים, רדיקליזציה ודיבורי שנאה, מקדם פעיל של ההכלה והסובלנות ושל שימור זכר קורבנות השואה.
שר החוץ הרומני, אמיל הורזאנו, הדגיש את מחויבותה האיתנה של רומניה לקדם ולתמוך במחקר, חינוך והנצחה של השואה ואת הצורך בגישה חדשנית שמטרתה להילחם בתופעות השליליות שממשיכות להשפיע על החברה והערכים הדמוקרטיים שלנו.
באירוע השתתפו שגרירי המדינות החברות ב-IHRA, חברי הוועדה הבין–משרדית למעקב אחר יישום האסטרטגיה הלאומית למניעת ומאבק באנטישמיות, שנאת זרים, רדיקליזציה ודיבור שנאה, נציגי הסביבה האקדמית ונציגי אגודת ‘ השגריר מיחנאה קונסטנטינסקו‘.
שר החוץ של רומניה, אמיל הורזאנו, נפגש עם שגריר ישראל בבוקרשט, ליאור בן דור. שני המכובדים הדגישו את איכות היחסים בין ישראל ורומניה, וכן את האינטרס המשותף בחיזוק שיתוף הפעולה הבילטרלי בכל תחומי הפעילות.
השגריר בן דור הביע תודתו על הסולידריות של רומניה עם מדינת ישראל ועל התמיכה שניתנה ביישום הסכם הפסקת האש ושחרור בני הערובה מעזה. בני השיח בירכו על שחרורם של עשרות בני ערובה בשבועות האחרונים, בהם שתי צעירות ישראליות ממוצא רומני. השגריר ליאור בן דור הזכיר כי עשרות בני אדם עדיין נמצאים בשבי חמאס בעזה וחזר על מחויבותה של ישראל להחזיר את כולם הביתה.
בבית הכנסת בגורליץ, גרמניה, התקיים לאחרונה אירוע רב תחומי המוקדש לתפקידו של בית המלוכה בתהליך האמנציפציה של היהודים ברומניה (1866-1923). האירוע אורגן על ידי המכון הרומני לתרבות בברלין, יחד עם המרכז למדעי היהדות של אוניברסיטת בוקרשט, המרכז לחקר תולדות היהודים ברומניה “וילהלם פילדרמן”, משרד המיעוטים הלאומי של משרד התרבות, גשרים פילהרמוניים גורליץ ובית הכנסת פורום תרבות גורליץ.
האירוע כלל הרצאה מדעית שבה השתתפו אנקה טודורנצ‘יה, חוקרת ומורה באוניברסיטה, ואירינה ויינר–ספירסקו, סופרת ועורכת, מצגת מולטימדיה ורגעים מוזיקליים.
האירוע כלל נאום של אוקטביאן אורסו, ראש העיר של גורליץ יליד רומניה.
שגריר רומניה בישראל, ראדו יואניד, קיים לאחרונה פגישה חמה ועניינית עם יו“ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, יולי אדלשטיין. השיחה התמקדה בהתפתחויות האחרונות באזור. השגריר יואניד ציין כי רומניה תמכה במאמצים של ארה“ב ושותפות אחרות באזור להגיע להסכם הפסקת אש ברצועת עזה ולשחרור כל החטופים.
בהדגשה של היחסים הדו–צדדיים המצויניים בין רומניה לישראל, שני הנכבדים הזכירו בהנאה את טקס עיטור מר אדלשטיין במסדר הלאומי “כוכב רומניה” בדרגת קצין בכיר. העיטור הוענק בשנת 2018 על ידי נשיא רומניה כאות הערכה רבה על תרומתו האישית לתמיכה וקידום יחסי רומניה–ישראל במישורים רבים.
מריאן רבינוביץ’ נולד בבוקרשט בירת רומניה ב-18 לאוקטובר 1934 במשפחה יהודית וגדל שם בתנאי מצוקה. מריאן רבינוביץ’ נחשף עם משפחתו בבוקרשט לרדיפות נגד היהודים ולפרעות מימי השואה. בימי השלטון הקומוניסטי, כאשר הגישה משפחתו בקשה לעלייה לישראל, סולק מריאן רבינוביץ’ מהאוניברסיטה לאחר חמש שנות לימוד בפקולתה לרפואה בבוקרשט. מריאן רבינוביץ’ נאלץ למחייתו לעבוד כרוחץ גופות בבית מתים עירוני עד שבסופו של דבר בשנת 1962 קיבל את האישור לעלות לישראל.
בארץ מריאן רבינוביץ’ המשיך ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, סיים את תואר בירושלים. כסטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים מריאן רבינוביץ’ הכיר את באבט גם סטודנטית לרפואה זאת שתהיה אשתו לעתיד, אף היא במקור מרומניה. השניים נישאו בבית הכנסת בגבעת רם שליד האוניברסיטה בירושלים. אחרי סיום התואר הזוג התמחו ברפואה פנימית בבתי חולים בישראל ולאחר מכן נסעו ללוס אנג’לס שבקליפורניה בארה”ב להכשרה נוספת. מריאן רבינוביץ’ התמחה ברפואה שיקומית וגריאטריה, ואישתו באבט רבינוביץ’ התמחתה בקרדיולוגיה.
בשנת 1973 בני הזוג חזרו לישראל, שם הקים מריאן רבינוביץ’ את המרכז הגריאטרי של בית החולים שיבא בתל השומר, הראשון מסוגו בישראל ובשנת 1974 הקים את השירות הגריאטרי הקהילתי. בשנים 1981-1983 ד”ר מריאן רבינוביץ’ הוביל צוות חשיבה שחזה וארגן את הקמתו של ההוספיס המודרני הראשון בישראל, המיועד לחולים סופניים. כתוצאה של צוות החשיבה הזה בשיתוף האגודה למלחמה בסרטן, משרד הבריאות הישראלי ובית קופות החולים הגדול של האיגוד קופת חולים כללית הוקם ההוספיס לפי המודל של ההוספיס סנט כריסטופר הבריטי שנוסד על ידי ססילי סונדרס. השירות הרפואי של ההוספיס בתל השומר ניתן דרך קבע על ידי השירות הגריאטרי של בית החולים בנהולו של ד”ר מריאן רבינוביץ’. הוא היה לחלוץ הרפואה הפליאטיבית בישראל. היה בין מייסדי עמותת עמדא לחולי אלצהיימר ומחלות דומות בישראל.
מוטרד מהיחס לחולים סופניים, ד”ר מריאן רבינוביץ’ עם הקמת ההוספיס מילא בתוכן את הסיסמה “למות בכבוד”. “איך מתנהגים ליד מיטתו של גוסס?” שאלו אותו והוא השיב בפשטות: “עוטפים אותו בחיבה”. לדבריו, אל הגוססים יש להתייחס לא מתוך “רחמנות שבאה מלמעלה, שכלולה בה פטרוניות ולעתים יהירות, אלא מתוך חמלה בגובה העיניים”. הרופא ההומניסט המשיך להיות מוטרד, שמא מרוב קטעים קצרים של פעילות כמו א-ק-ג, ביקור ליד מיטת חולה, הרצאה, הוא מחמיץ את הרצף, את המשמעות. את אלה הוא חיפש במחוזות אחרים. ד”ר מריאן רבינוביץ’ אמר ואני מצטט:
“את המורים שלי במקצוע הרפואה הגריאטרית והשיקומית לא מצאתי רק באוניברסיטאות אלא גם בספרים. קירקגרד, דוסטויבסקי, טולסטוי, מרטין בובר, רבי נחמן מברסלב וכל אותם יוצרים שהתייחסו לזיקנה כאל תופעה אנושית”.
סוף ציטוט.
ד”ר מריאן רבינוביץ’ בהוצאת ספרו “איוב, מכתבים של רופא” הסביר כי “כאדם וכרופא המטפל באדם הסובל, ברצוני להגיע להבנה עמוקה יותר של הסבל הזה באמצעות סיפורו של איוב”. ספרו של ד”ר מריאן רבינוביץ’ “גילו של אדם” משנת 1985 היה אבן דרך בהבנת הזיקנה. ספרו הנוסף, “המוות, רילקה ואני”, היה ניסיון “להבין את הקשר בין המאבק להישרדות ליצירה האמנותית”. בספרים נוספים כמו “בית הזמן” וב”אנשים” ד”ר מריאן רבינוביץ’ שזר מפגשים אינטימיים עם אנשים בריאים וחולים שוב בחתירה הבלתי פוסקת למשמעות. גיבורו של ספרו “מוכר השעות”, סיפק ללקוחותיו “שעות פינוק”, “שעות תקווה”, “שעה של מעוף”, “שעה של אמינות” ועוד. לבסוף הוציא מהדורה נוספת של ספרו “גילו של אדם”, עם עדכון בצורת “הזמן האישי”, ובו התבוננות חדשנית על הזיקנה. בספרים שכתב התייחס ד”ר מריאן רבינוביץ’ מתוך עמדה של רופא ומדען הומניסטי להתמודדות בני האדם עם תהליך ההזדקנות, לדרכי ההערכה של כוחות המטופלים הזקנים, ליחסים בין מטפלים ובין מטופלים בשלבים שונים של ההזדקנות והתמודדות עם המוות.
יחד עם אשתו, פרופ’ בבט רבינוביץ’, ראש החוג לקרדיולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב אחרי פרישתם לגמלאות התמסרו לאמנות ולכתיבה. בני הזוג הוציאו על חשבונם שני ספרים משותפים, כשאת ההכנסות תרמו למוסדות לילדים במצוקה. בספרים הללו לצד ציוריה של בבט מופיעים פסליו של מריאן ושיריו.
ד”ר מריאן רבינוביץ’ הלך לעולמו ב-11 לאוגוסט 2010 בישראל בגיל 76 והובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ קריית ענבים והותיר אחריו את אשתו ואת ילדיו, ישראל, משה ויהודה.
זיגמונד (זליג) מוגולסקו נולד ב-16 לדצמבר 1858 בקלרשי (Călăraşi) שבמולדובה שהיה אז חלק מהאימפריה הרוסית. זליג נולד במשפחה יהודית. אביו, יואל שריגרודסקי, סוחר במקצועו, שינה את שמו למוגולסקו בשל בעיות עם השלטונות. אביו נפטר כשזליג היה בן 9. אבל בגלל שקלרשי הייתה עיירה יהודית חסידית עם 89% מתושביה יהודים, אמו של זליג קיבלה תמיכה מהקהילה היהודית. ע”מ לחזק כלכלית את המשפחה ולהגדיל את מקורות הפרנסה, שלחה האם את זליג ואת אחיו לחזן המקומי יוסף הלר שיהיו אצלו זמרים במקהלה בבית הכנסת. שם זליג למד בעזרת הזמרים האחרים, תוך ארבעה חודשים לקרוא ולכתוב תווים. מספר שנים מאוחר יותר כשאמו נפטרה זליג מוגולסקו עבר לקישינאו ונתקבל לשיר במקהלה המפורסמת של החזן ניסן בלצר.
החזן ישראל קופר מבית הכנסת הגדול בבוקרשט שמע את זליג במקהלה בקישינאו ולקח אותו והעסיק אותו כסולן בבתי כנסת בבוקרשט. בגיל 14 זליג החל בלימודי מוזיקה בקונסרבטוריון של בוקרשט שלא מזמן נוסד ע”י הנסיך אלכסנדרו יואן קוזה. זליג מוגולסקו היה תלמיד מצטיין. בעודו תלמיד בקונסרבטוריון זליג מוגולסקו החל להופיע עם להקת אופרטה צרפתית. בלהקה הזאת פגש והתיידד עם שלושה זמרים יהודים נוספים לזר צוקרמן, שמחה דינמן ומשה וואלד. ארבעתם הקימו להקה בשם המקהלה היהודית או ברומנית “Corul Izraelit” והתפרנסו מלהופיע בחתונות וארועים יהודיים בבוקרשט. זליג מוגולסקו עצמו המשיך לשיר בבית הכנסת וגם לשיר בימי ראשון במקהלות של הכנסיות נוצריות אורטודוקסיות רומניות וכך הרחיב את הידע המוזיקלי ואת הרפרטואר שלו.
בהיותו בן 18 זליג מוגולסקו היה למנהל המקהלה בבית הכנסת מועסק שוב ע”י החזן ישראל קופר. בנוסף הוא שר בחתונות ומסיבות בסגנון זמרי ברודי שהיו אמנים נודדים יהודים מברודי שבאוקראינה שפעלו מתחילת המאה ה-19 בגליציה האוסטרית, ברומניה וברוסיה. הם היו בין הראשונים שביצעו בפומבי שירים ביידיש שלא במסגרת של פורים שפיל וחתונות, והיו מבשרים חשובים של תיאטרון היידיש.
כאשר אברהם גולדפדן הגיע לבוקרשט עם להקתו של תיאטרון יידיש בשנת 1877, שהייתה אז בת פחות משנה, הוא בחן את זליג מוגולסקו. גולדפדן חיפש זמרים ללהקתו המתהווה, והתברר לו שמוגולסקו ניחן גם בכישורי משחק טובים. מוגולסקו שיחק תפקידים קומיים מוזיקליים אצל גולדפדן, כולל הסבתא במחזה “הסבתא והנכד” ואת התפקיד הראשי במחזה “הקנוניה”. אחרי שמוגולסקו שיחק בתפקיד הראשי בהצגה “שמנדריק” ביקש ישראל גרודנר כוכב אחר של להקת גולדפדן תפקיד ראשי. גולדפדן נתן לו תפקיד בהצגה שתרגם מגרמנית “האי הפראי” מאת אוגוסט פון קוצבו (August von Kotzebue). אבל זליג מוגולסקו כל כך האפיל על גרודנר בתפקיד אחר, עד שהאחרון עזב את הלהקה וייסד להקה משלו ביאשי. למרבה האירוניה, זמן קצר לאחר מכן לקח גרודנר את מוגולסקו מגולדפדן. בסופו של דבר זליג מוגולסקו השטלת וניהל את להקתו של גרודנר.
זליג מוגולסקו התחתן עם עמליה פיינמן שנולדה בשנת 1860 ביאשי, רומניה. אביה היה חייט. היא למדה בבית ספר יסודי והתחתנה עם מוגולסקו בגיל צעיר. מאוחר יותר היא הופיעה כחלק מהלהקה של גולדפדן. היא היגרה לאמריקה עם בעלה, שם היה לה מדי פעם תפקיד בתיאטרון. לזוג נולדו שלושה ילדים: בסי, יוליוס וליזה.
מוגולסקו שלט יחד עם גולדפדן בתיאטרון יידיש ברומניה. זליג מוגולסקו שיחק גם ברומנית ובכך משך קהל מעבר לקהילה היהודית. בשנת 1887 עברו זליג מוגולסקו ואישתו לניו יורק, שם הוא היה במהרה לאחד מכוכבי תיאטרון יידיש באמריקה. מאוחר יותר הוא יסד את “האופרה הרומנית” בלואר איסט סייד במנהטן. בשנת 1906 חזר מוגולסקו עטור מוניטין לרומניה, כשהוא מחדש את תיאטרון היידיש אחרי עשור של חוסר פעולה. הוא הביא לרומניה כמה מלהיטיו מתיאטרון היידי הניו יורקי “המהגרים”, “המזל הגדול” מאת קורנבלאט ו-“הלא-ידוע” מאת יעקב גורדין.
זליג מוגולסקו הלך לעולמו בניו יורק ב-4 לפברואר 1914 בגיל 56. הוא הותיר אחריו את אשתו עמליה, שתי בנות, בסי וליזה, ובנו ד”ר יוליוס מוגולסקו. הוא נקבר בבית הקברות היהודי וושינגטון בברוקלין.
