Author: Marian Marom (מריאן מרום)

  • הודעות ליום השואה הבינלאומי

    הודעות ליום השואה הבינלאומי

    אישי ציבור רבים שלחו הודעות ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שצוין בבוקרשט 80 שנה לאחר שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. התפשטות השנאה, התקפות, שפה אלימה ודיסאינפורמציה מחלישים את הדמוקרטיות, אמר הנשיא קלאוס יוהניס. היום גם אנו מצינים את הסבל של קורבנות הפוגרום בבוקרשט מינואר 1941. אנו מכבדים את זכרם של כל אלו שאיבדו את חייהם, כמו גם את אומץ לבם של הניצולים והמחלצים, כך שהטרגדיה שקטע כל כך הרבה גורלות לעולם לא תישכח, הדגיש הנשיא. ברמה הבינלאומית, פופוליזם, קיצוניות, גישות וגילויי שנאת זרים ואנטישמיות מוסווים בצורה ערמומית, מתוך כוונה לשחוק את עמודי התווך שעליהם בנוי העולם החופשי, שבהם זכויות היסוד ממלאות תפקיד מהותי, הוסיף יוהניס. הוא הפנה את תשומת הלב לעובדה שהתפשטות השנאה, התקפות, שפה אלימה ודיסאינפורמציה מחלישים את הדמוקרטיות. הנשיא הזכיר כי רומניה נקטה צעדים חשובים לקראת כיבוד זכרם של קורבנות השואה והמאבק באנטישמיות על ידי אימוץ חקיקה איתנה ופיתוח פרויקטי זיכרון וחינוך התורמים לתרבות המבוססת על ערכי יסוד אירופיים.

    השואה הייתה אחת הפרשיות הטראגיות והאפלות ביותר בתולדות האנושות, אמרו נשיאי הסנאט ושל הפרלמנט, איליה בולוזאן וצפריאן שרבאן. נשיא הסנאט הצהיר שזהו רגע של הרהור עמוק, הזדמנות לזכור לא רק את הסבל של קורבנות מעשים הברבריים אלא גם את החובה למנוע טרגדיות כאלה להתרחש שוב. הוא הדגיש ששתיקה ואדישות יכולים להפוך לשותפים של הרוע. באמצעות חינוך וקידום ערכים דמוקרטיים, מוטלת עלינו האחריות לשמור על זיכרון הקורבנות ולבנות עתיד המבוסס על סולידריות וכבוד, אמר איליה בולוזאן.

    הטקס של היום, הכריז צפריאן שרבאן, הוא גם קריאה למודעות, אחריות ופעולה להווה ולעתיד. כנציג הפרלמנט, אני מדגיש את החשיבות של תמיכת חקיקה ביוזמות הנלחמות באנטישמיות, שנאת זרים והסתה לשנאה. לאחר אימוץ הדוח הסופי של ועדת אלי ויזל, נקטה רומניה צעדים חשובים. הפכנו למודל אזורי במאבק באנטישמיות, ציין נשיא לשכת הנבחרים.

    ראש הממשלה מרצל צולאקו הזכיר שאנטישמיות, קיצוניות ושנאת זרים מתבטאים יותר ויותר באירופה, במרחב שבאופן פרדוקסלי הוא ערש הזכויות והחירויות היסודיות. לכן הוא אישר מחדש את מחויבותה הנחרצת של ממשלת רומניה להילחם בנגע האנטישמיות ולקדם את זכר קורבנות השואה, והדגיש כי מחובתן של השלטונות להבטיח שהחברה הרומנית לא תחזור על טעויות ההיסטוריה. החינוך חייב למלא תפקיד מרכזי בהקשר זה. זאת הסיבה שאני שמח שלצעירים ברומניה יש הזדמנות לטפח את רוחם האזרחית על ידי לימוד הנושא היסטוריה יהודית. השואה“, הוסיף ראש הממשלה. בהקשר זה, הוא בירך על העובדה שבין החטופים הישראלים הראשונים ששוחררו מעזה היו שתי נשים בעלות אזרחות רומנית.

    משרד החוץ שלח מסר המדבר על התפשטות האדירה, בסביבה המקוונת, של דברי שטנה ותיאוריות קונספירציה וגם של דיסאינפורמציה, המחופשת כפתרונות לבעיות מורכבות בחברה. אימוץ האסטרטגיה הלאומית השנייה למניעת ומאבק באנטישמיות ושנאת זרים לתקופה 2024-2027 מייצג הישג חשוב המגבש את תפקידה של רומניה כמודל אזורי של שיטות עבודה טובות בתחום המאבק באנטישמיות ושימור זיכרון השואה, ציין המשרד.

    נשיא הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה, חבר הפרלמנט סילביו וקסלר, הדגיש כי הוא לעולם לא יקבל מתקפה או השפלה של החיים היהודיים ואת ערכי היהדות. היום, יותר מתמיד, הפך חיוני לעשות כל שביכולתנו כדי לשמר ולהגן על ערכי הדמוקרטיה. בפעם הראשונה שנתקלתי במצבים שבהם חברי קהילות יהודיות ביקשו להיעלם ממאגרי המידע של הפדרציה, בגלל חוסר ודאות בעתיד. לאחרונה נאמר לנו, במישרין או בעקיפין, שוב ושוב, שאסור לנו להיות מטרד, להיות צנועים ורצוי בלתי נראים כדי לא לסבול. אני מבטיח לכם שלא כך נתנהג, הציר חבר הפרלמנט.

    שגריר ישראל ברומניה, ליאור בן דור, הדגיש את הצורך להחזיר את כל החטופים הביתה בהקדם האפשרי. הוא הודה לראש הממשלה על מעורבותה של רומניה בתהליך שחרור החטופים וכן על ההוקרה לקורבנות הטבח ב-7 לאוקטובר 2023. היום ותמיד, אנו מכבדים את זכרם של מיליוני האנשים שחייהם נקטעו באחד הפרקים האפלים בתולדות האנושות, השואה. היום ותמיד, המוטו לעולם לא עודמייצג את המחויבות שלנו להילחם באנטישמיות על כל צורותיה ולמנוע חזרה על טרגדיה דומה, הוסיף הדיפלומט הישראלי.

    שגרירת ארהב בבוקרשט, קתלין קוואלץ, הצהירה כי ישנם אנשים שמצמצמים או מתעלמים מתפקידם של משתפי הפעולה המקומיים בביצוע השואה. הכחשת שואה ועיוות ניזונים מהלאומנות הגוברת ושנאת הזרים במדינות מסוימות. לדברי השגרירה, ארהב נותרה מחויבת להילחם בהתעוררות האנטישמיות בארהב וברחבי העולם.

  • מורשת יהודית ברומניה 19.01.2025

    מורשת יהודית ברומניה 19.01.2025

    אני ממשיך עם החלק השלישי ואחרון של הביוגרפיה של אנטול גוגל מריאיון עיתונאי שהוא העניק בערוב ימיו:

    המאה ה-20 הייתה קשה מדי מכדי שנוכל לשאת איתנו את משא הזכרונות. האם זה באמת יהיה ככה? בדיוק הנטל הזה גורם לך להרים את העט ולכתוב. ביוני 1983 הוזמנתי לועד המרכזי של המפלגה לצורך תמיכה והקמת ועדה אנטי-ציונית כביכול, ועדה בראשות דרגונסקי (Dragunski), פעמיים גיבור ברית המועצות. באותה תקופה הופיעו ללא הרף מאמרים בנימה אנטישמית בעיתונים ובכתבי העת, חתומים גם על ידי יהודים. מזכירים לי שאני ממוצא יהודי, שתהיה לי משכורת טובה, צוות של אנשים מוכשרים בעניין הזה ושהשם שלי שוקל בכבדות על המאזניים. אמרתי לא, חד משמעי. לא ויתרתי. כן, סירבתי. לאחר המעשה, ה”שכר” לא איחר להגיע. באותו יום קיבל העורך הראשי שיחת טלפון מגבוה: “ממחר שלא נראה אותו יותר בעיתון!”.

    אחרי 40 שנה של עבודה קשה בעיתונות, הרגשתי באמת מושפל ועצוב. הרגע הקשה ביותר היה הפרידה מהמגזין. אני כאן ומסתכל על מדף הספרים שלי, בספריי ובווידויים, מלטף אותם בעיניים, אך גם בזכרוני, כי לכל אחד מ-47 הספרים יש היסטוריה משלו וגורל שנגזר עליו מראש. כן, יש כרכים של שירה, חיבורים, פרוזה תיעודית, סיפורים. הספר הראשון, “הדור שלי”, הופיע ב-1951. ואחר כך: החלון עם שלושה גרניומים, סיפור הגורון, רוח אפריל, איים ירוקים, כשהשתיקה מדברת, סונטת אור ירח, אורות הטופר, פנס הקסם, פירור, ועוד רבים.

    בגיל 87, אני ממשיך ואני תוהה לעתים קרובות: האם לגיל יש קילומטראז’ משלו? בשנת 1994 נסעתי לישראל בגיל 72. התרשמתי מהארץ המובטחת, ארץ אבותיי וכתבתי ספר שירים “כותל ההמערבי” (Zidul Plîngerii). השירים כלולים בספר האחרון שלי שיצא לאור בשנת 2004, “הייתי פעם כמו מעולם” (Am fost odată ca niciodată), ספר סינתזה, המשלב מילים שנכתבו במהלך 6 עשורים. כשאתה מתיישב ליד שולחן הכתיבה, אתה שוכח בן כמה אתה. אתה מרגיש כאילו אתה מרחף על קצה הסכין של המילה. האמת היא ששירה היא לא יותר משירה. הנה אני כותב ספר חדש. יש לי גם כותרת, היא זמנית בלבד: “צוואתו של יילוד”.

    הייתי על קברו של אבי בבית הקברות היהודי ביאשי. בית הקברות מטופח ומסודר בצורה מופתית. אם כבר מדברים על בתי הקברות היהודיים כאן ברפובליקה מולדובה נמצאים במצב עגום. המדינה צריכה לדאוג להם כדי שהם לא יושחתו או ידרסו על ידי בקר, ע”מ שבעתיד, כשיגיעו זמנים כלכליים טובים יותר, נוכל לנסות לשפץ אותם. הם מוזיאונים אמיתיים להיסטוריה שלנו. שם קבורים יהודים שתרמו תרומה עצומה להתפתחותה הרוחנית והכלכלית של בסרביה במשך מאות שנים.”

    עד כאן הביוגרפיה של אנטול גוגל כפי שמשתקפת מריאיון עיתונאי. אנטול גוגל זכה במדליית מיחאי אמינסקו בשנת 1998, בפרס המצוינות של איגוד הסופרים של מולדובה בשנת 2004 וגם במדליית ניקולאיה מילסקו ספאטארו (Nicolae Milescu Spătaru) שהוענקה על ידי האקדמיה למדעים של מולדובה.

    מיחאי צ’ימפוי (Mihai CIMPOI ) חבר כבוד באקדמיה הרומנית, חבר מלא באקדמיה למדעים של מולדובה וחבר באיגוד הסופרים של רומניה כתב על אנטול גוגל לכבוד חגיגות יום הולדתו ה- 100 באפריל 2022 ואני מצטט:

    “אנטול גוגל מתמלל מצבי תודעה מורכבים ברישום לירי של טוהר יוצא דופן וכותב שירה של השתקפות קיומית בנפחים גדולים, עם רטרוספקטיבות מפורטות על נתיבי החיים המתגבשים בצורה מודרניות. זוהי שירה של הקשר העמוק בין האדם ליקום, האדם והטבע…” .

    ב-13 לספטמבר 2022 אנטול גוגל הלך לעולמו בגיל 100 ועוד חמישה חודשים , בקישינאו עיר שבה הוא חי וייצר כל חייו.

  • רומניה מברכת על שחרור החטופים הישראלים הראשונים לאחר 15 חודשי שבי

    רומניה מברכת על שחרור החטופים הישראלים הראשונים לאחר 15 חודשי שבי

    רומניה מברכת על שחרור הקבוצה הראשונה של חטופות, כולל אחת שיש לה גם אזרחות רומנית ואחת ממוצא רומני, אמר נשיא רומניה קלאוס יוהניס. אנו מודים לכל השותפים על תמיכתם וקוראים להמשך יישום ההסכם ולהחזרת החטופים הנותרים למשפחותיהם, אמר קלאוס יוהניס.

    ראש ממשלת רומניה, מרצל צולאקו, הביע את הערכתו למאמצים ברמה הגבוה לשחרר את החטופים בעזה. הוא הזכיר בהקשר את השותפות האסטרטגית בין רומניה וישראל. לאחר 470 ימי שבי, שתי נשים בעלות אזרחות רומנית וממוצא רומני, שוחררו מעזה בעקבות ההסכם בין ישראל לחמאס. האומץ שלהן לעמוד בשבי בתנאים כה קשים הוא מקור השראה לכולנו. “אני מביע את הערכתי למאמצים המתמשכים והמשמעותיים של המתווכים מקטאר, ארהב, מצרים וישראל, אשר סייעו לבשורה זאת להגיע למשפחות החטופים היום“, כתב ראש הממשלה. לדבריו, יישום ההסכם המלא צריך להימשך כדי שכל החטופים ישוחררו בביטחה ואנחנו נשארים סולידריים עם המשפחות שעדיין ממתינות לשובם של יקיריהם הביתה.

    מרצל צולאקו הזכיר גם את השותפות האסטרטגית בין רומניה וישראל. רומניה וישראל חולקות מערכת יחסים בעלת חשיבות אסטרטגית, וסולידריות היא חלק מהקשרים בינינו. נמשיך במאמצים המשותפים לקידום השלום והביטחון וליישום הפרויקטים הכלכליים והביטחוניים השונים שסיכמנו עם ראש הממשלה נתניהו, ציין ראש הממשלה.

    נשיאת איחוד ההצלה של רומניה, מפלגה באופוזיציה, אלנה לסקוני, הביעה את שמחתה על כניסתו לתוקף של הסכם הפסקת האש בעזה. אני שמחה שלמעלה ממיליון ילדים בעזה לא יהיו עוד תחת איום הפצצות, ללא גישה למים נקיים, מזון ותרופות. אני מקווה שילדים בישראל לא יצטרכו עוד לתפוס מחסה מהרקטות של חמאס וארגוני טרור אחרים. שחרור החטופים הישראלים חיוני, כתבה לסקוני. היא הביעה תקווה שהפלסטינים והישראלים ישבו שוב לשולחן המשא ומתן ושהשלום שיגיע יהיה ארוך טווח.

    רומניה מברכת על שחרור החטופים הישראלים הראשונים לאחר 15 חודשי שבי. שלוש החטופות שוחררו היום, כולל אחת עם אזרחות רומנית ואחת ממוצא רומני, כך הודיע משרד החוץ הרומני (MAE). משרד החוץ מודה לכל המוסדות הלאומיים המעורבים על שיתוף הפעולה המצוין והקבוע, לרבות ברמה הגבוהה ביותר.

    נשיא הסנאט איליה בולוזאן בירך על שחרור החטופים, והדגיש כי יש להמשיך. בעקבות הפסקת האש בין ישראל לחמאס שוחררו שלוש נשים מהשבי בעזה. ביניהם אישה בעלת אזרחות רומניתישראלית ואישה ממוצא רומני. האומץ והחוסן שלהן מול הקשיים מעוררים כבוד. חיוני שהפסקת האש הזאת תימשך ושכל החטופים ישוחררו ושישראלים ופלסטינים יחיו בשלום. אנו נשארים בסולידריות עם המשפחות שעדיין מחכות לשובם של יקיריהם, כתב בולוזאן.

  • מורשת יהודית ברומניה 12.01.2025

    מורשת יהודית ברומניה 12.01.2025

    בהמשך לשבוע שעבר אני ממשיך את הביוגרפיה של אנטול גוגל מריאיון עיתונאי שהוא העניק בערוב ימיו:

    “נולדתי במאה לא מפנקת מלאה במלכודות מעודנות. נגזר עלי לשאת את המאה הזאת בתיק אישי, בתוכי, עם כל הטוב וכל הרע שחדרו עד לשד עצמותיי. כל החיים שלי אני מחובר לכתיבה, לשירה ולעיתונות. הגעתי אל מערכת העיתון “הנוער המולדבי” במרץ 1945. המערכת הייתה בבית קטן שהשתמר עד היום, ממוקם בצומת הרחובות פושקין וסשיוסב (Sciusev). המלחמה עדיין נמשכה. עבדתי יחד עם קונסטנטין קונדריה, עם אלכסנדרו קוסמסקו. העיתון הופיע בפורמט קטן, פעמיים בשבוע.

    עובדי הדפוס בחרו את האותיות ביד מדפים כתובים גם ביד בצורה לא קליגרפית עם אין ספור מחיקות. אף אחד מאיתנו לא הורשה לכתוב בגוף ראשון, דיאלוג או ראיון היו ז’אנרים אסורים. הסגנון הוורוד בכתבות היה המועדף ומומלץ על ידי ההנהלה. היה נורא קשה לכתוב. כל מילה פגעה בך. אלו לא היו זמנים שאיפשרו לך התבוננות פנימית. אני זוכר את שנת 1946. בצורת איומה עם אותו יובש נוראי בטבע שרדף גם את דפי העיתון.

    באותה שנה 1946 התקבלתי לשורות איגוד הסופרים שלנו. אני חייב לציין שבאותה תקופה היו רק קומץ סופרים, רובם מטירספול. היו גם שקרנים אידיאולוגיים שתמיד חיפשו פתרון, והאשימו אותנו בדבקות בהשתייכות לזרמים בורגניים שונים. מכתבים קולקטיביים פורסמו, היו מחפשים אויבים בכל מקום. רק לאחר מותו של סטלין, במהלך מה שמכונה “ההפשרה” החרושצ’ביסטית, הופיעו המטמורפוזות הראשונות. גם אמינסקו, קריאנגה ואלסנדרי מודפסים בקישינאו. פרסומים חדשים החלו להופיע. העיתון שלנו מופיע בפורמט גדול. הרבה שירים, מערכונים, סיפורים מתפרסמים במהדורת של יום ראשון בשבוע. המועדון הספרותי שלנו תופס את עצמו יותר ויותר, הופך לסוג של מיני-איחוד של אלה שמתלהבים מהכתיבה.

    סוף סוף, נולדת קונסטלציה אותנטית של כישרונות, כמו גריגור ויירו, ליביו דמיאן, ויקטור טלוצ’ה, אמיל לוטאנו, ועוד. יום אחד נולד הרעיון לארגן בעיתון מפגשיים (Șezători) כמו שקראנו להם. צעירים הגיעו מכל עבר, קראו את שיריהם, ארגנו דיונים לפי נושאיים, “שולחנות עגולים”, מפגשים עם סופרים ידועים. העונה היפה של המפגשיים הללו הגיעה לסיומה בפתאומיות – העיתון הושעה. מה קרה אחרי זה? מולדובה הסוציאליסטית. שם עמדתי בפני אינספור מכשולים מצד המדריכים בועד המרכזי של המפלגה והן מהבולשביקים הוותיקים במערכת, כפי שניסח זאת דומיטרו מרקובסקי, שכמו קרברוסים מיטולוגיים חיכו לנו למעוד.

    והנה אני, בשנת 1966, במגזין “מולדובה”. זאת הייתה קבוצה שבה האינדיבידואליות באה במקום הראשון. צמאים לתחכום ולכבוד, גם באותן זמנים קשים הצלחנו ליצור עיתון אליו השתייכנו בכל ליבנו, המיועד לעשרות אלפי קוראים שיכלו לסמוך על הגינות מופתית. כל מהדורה נראתה לנו כמו מופע חגיגי. אין זיוף. בלי פאתוס רטורי. זה היה צוות עם כוחות מהשורה הראשונה. היינו צוות עריכה כמו שאתה רואה רק לעתים רחוקות במשרדי מערכת של עיתון. הידידות הזאת שרדה עד היום. אני, למשל, כתבתי את הטור “מנסלבצ’ה ועד ג’ורג’ולשטי” (De la Naslavcea la Giurgiulești) במשך שני עשורים ברציפות, שאפילו היום קוראים מבוגרים יותר זוכרים את הדיווחים ואת האיורים הצבעוניים הרבים והצילומים שצולמו על ידי הצלם היהודי איזאה זמשמן (Izea Zemșman), איש מקצוע מעולה שהבין אותך מידית רק במילה אחת. שוטטנו מכפר לכפר, מצפון לדרום, ממזרח למערב בכל מולדובה. התחלנו משמות המקומות, ושאלנו איך קוראים לגבעה זאת או אחרת, לנחל, לעמק. היינו מלקטים פנינים של חוכמה עממית מאנשים פשוטים, היינו הולכים הרבה. אני שומר את השנים האלה בראש כמו זכרון עם ניחוח של בית. האם תרמתי את התרומה הראויה להתעוררות התודעה הלאומית?”

    עד כאן החלק השני של תולדות אנטול גוגל.

    בהמשך לשבוע שעבר אני ממשיך את הביוגרפיה של אנטול גוגל מריאיון עיתונאי שהוא העניק בערוב ימיו :

    “נולדתי במאה לא מפנקת מלאה במלכודות מעודנות. נגזר עלי לשאת את המאה הזאת בתיק אישי, בתוכי, עם כל הטוב וכל הרע שחדרו עד לשד עצמותיי. כל החיים שלי אני מחובר לכתיבה, לשירה ולעיתונות. הגעתי אל מערכת העיתון “הנוער המולדבי” במרץ 1945. המערכת הייתה בבית קטן שהשתמר עד היום, ממוקם בצומת הרחובות פושקין וסשיוסב (Sciusev). המלחמה עדיין נמשכה. עבדתי יחד עם קונסטנטין קונדריה, עם אלכסנדרו קוסמסקו. העיתון הופיע בפורמט קטן, פעמיים בשבוע.

    עובדי הדפוס בחרו את האותיות ביד מדפים כתובים גם ביד בצורה לא קליגרפית עם אין ספור מחיקות. אף אחד מאיתנו לא הורשה לכתוב בגוף ראשון, דיאלוג או ראיון היו ז’אנרים אסורים. הסגנון הוורוד בכתבות היה המועדף ומומלץ על ידי ההנהלה. היה נורא קשה לכתוב. כל מילה פגעה בך. אלו לא היו זמנים שאיפשרו לך התבוננות פנימית. אני זוכר את שנת 1946. בצורת איומה עם אותו יובש נוראי בטבע שרדף גם את דפי העיתון.

    באותה שנה 1946 התקבלתי לשורות איגוד הסופרים שלנו. אני חייב לציין שבאותה תקופה היו רק קומץ סופרים, רובם מטירספול. היו גם שקרנים אידיאולוגיים שתמיד חיפשו פתרון, והאשימו אותנו בדבקות בהשתייכות לזרמים בורגניים שונים. מכתבים קולקטיביים פורסמו, היו מחפשים אויבים בכל מקום. רק לאחר מותו של סטלין, במהלך מה שמכונה “ההפשרה” החרושצ’ביסטית, הופיעו המטמורפוזות הראשונות. גם אמינסקו, קריאנגה ואלסנדרי מודפסים בקישינאו. פרסומים חדשים החלו להופיע. העיתון שלנו מופיע בפורמט גדול. הרבה שירים, מערכונים, סיפורים מתפרסמים במהדורת של יום ראשון בשבוע. המועדון הספרותי שלנו תופס את עצמו יותר ויותר, הופך לסוג של מיני-איחוד של אלה שמתלהבים מהכתיבה.

    סוף סוף, נולדת קונסטלציה אותנטית של כישרונות, כמו גריגור ויירו, ליביו דמיאן, ויקטור טלוצ’ה, אמיל לוטאנו, ועוד. יום אחד נולד הרעיון לארגן בעיתון מפגשיים (Șezători) כמו שקראנו להם. צעירים הגיעו מכל עבר, קראו את שיריהם, ארגנו דיונים לפי נושאיים, “שולחנות עגולים”, מפגשים עם סופרים ידועים. העונה היפה של המפגשיים הללו הגיעה לסיומה בפתאומיות – העיתון הושעה. מה קרה אחרי זה? מולדובה הסוציאליסטית. שם עמדתי בפני אינספור מכשולים מצד המדריכים בועד המרכזי של המפלגה והן מהבולשביקים הוותיקים במערכת, כפי שניסח זאת דומיטרו מרקובסקי, שכמו קרברוסים מיטולוגיים חיכו לנו למעוד.

    והנה אני, בשנת 1966, במגזין “מולדובה”. זאת הייתה קבוצה שבה האינדיבידואליות באה במקום הראשון. צמאים לתחכום ולכבוד, גם באותן זמנים קשים הצלחנו ליצור עיתון אליו השתייכנו בכל ליבנו, המיועד לעשרות אלפי קוראים שיכלו לסמוך על הגינות מופתית. כל מהדורה נראתה לנו כמו מופע חגיגי. אין זיוף. בלי פאתוס רטורי. זה היה צוות עם כוחות מהשורה הראשונה. היינו צוות עריכה כמו שאתה רואה רק לעתים רחוקות במשרדי מערכת של עיתון. הידידות הזאת שרדה עד היום. אני, למשל, כתבתי את הטור “מנסלבצ’ה ועד ג’ורג’ולשטי” (De la Naslavcea la Giurgiulești) במשך שני עשורים ברציפות, שאפילו היום קוראים מבוגרים יותר זוכרים את הדיווחים ואת האיורים הצבעוניים הרבים והצילומים שצולמו על ידי הצלם היהודי איזאה זמשמן (Izea Zemșman), איש מקצוע מעולה שהבין אותך מידית רק במילה אחת. שוטטנו מכפר לכפר, מצפון לדרום, ממזרח למערב בכל מולדובה. התחלנו משמות המקומות, ושאלנו איך קוראים לגבעה זאת או אחרת, לנחל, לעמק. היינו מלקטים פנינים של חוכמה עממית מאנשים פשוטים, היינו הולכים הרבה. אני שומר את השנים האלה בראש כמו זכרון עם ניחוח של בית. האם תרמתי את התרומה הראויה להתעוררות התודעה הלאומית?”

    עד כאן החלק השני של תולדות אנטול גוגל.

  • Wizz Air מחדשת את הטיסות לתל אביב

    Wizz Air מחדשת את הטיסות לתל אביב

    חברת התעופה במחיר מוזל Wizz Air תחדש את הטיסות לתל אביב החל מה-15 לינואר מבוקרשט ומה-25 למרץ מיאשי (צפון מזרח רומניה). מבוקרשט יופעלו טיסות חמש פעמים בשבוע, ומאפריל פעמיים ביום. מיאשי יופעלו שתי טיסות בשבוע לתל אביב.

    ב-15 לאוקטובר 2024 הודיעה Wizz Air כי היא מפסיקה את הטיסות לתל אביב וממנה עד ל-14 לינואר 2025, בשל המצב באזור.

    אלו חדשות נפלאות עבור התיירות הרומניתישראלית. ארזו את המזוודות! – כתבה שגרירות ישראל ברומניה.

  • רומניה קונה מערכות נגד מל”טים

    רומניה קונה מערכות נגד מל”טים

    רומניה רוכשת מערכות נגד מלטים שיכולות לזהות, לאתר, לעקוב ולנטרל מלטים עוינים של UAS (כלי טיס בלתי מאוישים), הן ביום והן בלילה, בסביבות עירוניות או כפריות ובכל תנאי מזג אוויר. ההודעה נמסרה על ידי העיתונות הרומנית. אלביט מערכות בעמ השיגה חוזה בשווי של כ-60 מיליון דולר של אספקה למדינת נאטו אירופאית את המערכות הרבשכבתיות שלה ללחימה בכלי טיס בלתי מאוישים. ההסכם על פני תקופה של 3 שנים.

    מקורות רשמיים אמרו ליומון האמת” (Adevărul) ולאתר News.ro כי הנהנית ממערכות האנטימלט היא רומניה, שסיכמה גם בעבר על חוזים עם החברה הישראלית. אלביט מערכות הודיעה כי תספק במסגרת החוזה את מערכת המודולרית ReDrone Counter-UAS. פתרון זה משלב את מכם ה-DAiR המתקדם, חיישני בינת אותות, אמצעים אלקטרוניים ומטענים אלקטרואופטיים ליום וללילה, המספק תמונה אווירית מלאה ומשופרת, יחד עם יכולות תקיפה אלקטרוניות מתקדמות.

    חוזה זה, שנחתם במסגרת התגברות האיומים הנשקפים ממערכות אוויריות בלתי מאוישות, ממשיך את שורת ההסכמים שהשיגה חברתנו בתחום. “אנו גאים בכך שמדינה אחרת חברה בנאטו בחרה בפתרונות שלנו, המאששת שוב את היעילות והאמינות של המערכות שלנו, על בסיס מומחיות מתקדמת בטכנולוגיות שונות“, אמר אורן סבג, מנכל אלביט מערכות. מערכת ה-ReDrone המודולרית, מרובת החיישנים והרבמשימתיות עולה על הביצועים של חיישנים אקטיביים ופסיביים קונבנציונליים, ומאפשרת זיהוי מהיר ואיתור מהיר של מלטים מרובים בו זמנית, תוך שימוש בערוצי תקשורת שונים באזור המוגן. המערכת זמינה בתצורות קבועות וניידות, הניתנות להרכבה על משטחי רכב כדי להבטיח גמישות תפעולית מוגברת. הוא גם משלב יכולות פיקוד ובקרהמתקדמות, המאפשר ניהול יעיל של משימות.

  • מורשת יהודית ברומניה 29.12.2024

    מורשת יהודית ברומניה 29.12.2024

    מורשת יהודית ברומניה 29.12.2024

  • מורשת יהודית ברומניה 22.12.2024

    מורשת יהודית ברומניה 22.12.2024

    מורשת יהודית ברומניה 22.12.2024

  • הוענק הפרס הלאומי “השגריר מיחנאה קונסטנטינסקו”

    הוענק הפרס הלאומי “השגריר מיחנאה קונסטנטינסקו”

    הפרס הלאומי השגריר מיחנאה קונסטנטינסקועל השגים מיוחדים במאבק באנטישמיות, שנאת זרים, רדיקליזציה ודיבורי שטנה הוענק, לשנת 2024, על ידי משרד החוץ הרומני, לרוברט וואלטל, אישיות שהוצעה עי מרכז התרבות היהודית מלובליאנה. וואלטל הוא דמות מורכבת ופורייה של התרבות הסלובנית העכשווית, חבר במשלחת הסלובנית בתוך הברית הבינלאומית לזיכרון השואה (IHRA), רכז ויוזם של פרויקטים חינוכיים ואמנותיים רבים למאבק באנטישמיות, שנאת זרים, רדיקליזציה ודיבורי שטנה, מקדם פעיל בהכלה ובסובלנות ובשימור זכרם של קורבנות השואה.

    הקמה והענקת הפרס הלאומי השגריר מיחנאה קונסטנטינסקומדגישות את מחויבותה של רומניה למניעה ולמאבק בכל צורות האנטישמיות, שנאת זרים, רדיקליזציה ודיבורי שנאה ואת החשיבות של מאמצים המתמשכים להגביר את החוסן החברתי מול איומים אלו.

  • מסר לחג החנוכה

    מסר לחג החנוכה

    נשיא רומניה, קלאוס יוהניס, הוציא לרגל חג החנוכה הודעה בה הוא כותב כי כעת, אולי יותר מתמיד, אנו זקוקים לתקווה, אמון וחמלה. לרגל חג החנוכה תשפה, אני מאחל להנהגת הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה ולכל חברי הקהילות היהודיות בארצנו, שלום ושגשוג, ברוח ההרמוניה והדו קיום. אורות החנוכייה, המוארים ומקשטים בימים אלה מקדשים ובתי כנסת, באים לענות על הרצון המשותף ליהנות מהרמוניה ויציבות, בתוך החברה ובתוך המשפחות, הצהיר הנשיא.

    הנשיא אמר גם שחג החנוכה מסמל הן את החוזק של אנשים מול אתגרי ההווה, כמו גם את הזיכרון החי של האישים שהאירו את ההיסטוריה ואת חיי הקהילה ושקבעו לרומניה ציוני דרך חזקים בדרכה לחירות, כבוד וסולידריות באירופה. האורות הללו, המפגישים יהודים בכל מקום, הן הביטוי למחויבותנו הנחרצת להתנגד לחושך של הטוטליטריות, הקיצוניות, שנאת הזרים ולשנאה שגרמה לקורבנות בכל רחבי העולם, ולמרבה הצער ממשיכה לעשות כך, הובהר על ידי קלאוס יוהניס.

  • מורשת יהודית ברומניה 15.12.2024

    מורשת יהודית ברומניה 15.12.2024

    מורשת יהודית ברומניה 15.12.2024

  • מורשת יהודית ברומניה 08.12.2024

    מורשת יהודית ברומניה 08.12.2024

    זאב אורנשטיין יהודי רומני נולד בשנת 1930 בדורוחוי עיירה יהודית בצפון מולדובה ברומניה. בשנת 1941 יחד עם אמו וארבעה אחים גורש לטרנסניסטריה. בשנת 2007 סגר מעגל. מלווה בקבוצת חסידי חב”ד, תושבים מקומיים וילדי בית ספר מהכפר הסמוך, הניח נהג המונית מחיפה מצבה שהביא עמו מישראל במקום בו נקברה אמו, ברנה אורקי.

    את היום שבו קבר את אמו, בחורף 1942 , מצליח אורנשטיין לשחזר רק במעורפל. בכל פעם שהוא מנסה לאמץ את זיכרונו, ממלאות דמעות את עיניו. “הייתי ילד בן 12 כשאמא נפטרה”, הוא מספר, “ולא ידעתי מה לעשות. למזלי הייתי מיודד עם שני ילדים שהסכימו לעזור לי. מצאנו קרשים וסחבנו את אמא לחלקת היער. לא זכרתי איפה בדיוק קברנו אותה, רק כמה קשה היה לחפור את הקבר באדמה הקפואה. זה לקח לנו יום שלם. בתחושת בטן זכרתי שזה קרה בסביבות חג החנוכה, שכמובן לא חגגנו אז. לכן, עד היום אני מציין את מות אמי בחנוכה, בהדלקת נרות נשמה”.

    בחורף 1941 גורשו האם וחמשת ילדיה ביחד עם 150 אלף מיהודי צפון-רומניה להתיישבות בחבל טרנסניסטריה בדרום-אוקראינה. הגירוש בוצע בהוראת שליט רומניה בזמן המלחמה, הגנרל יון אנטונסקו, שקיבל את חבל טרנסניסטריה לשליטתו מידי בעלי בריתו הגרמנים הנאצים. ארבעת אחיו של זאב אורנשטיין מתו כבר בחורף הראשון ממגפת טיפוס שהשתוללה בקרב היהודים המגורשים. אורנשטיין החלים מהמחלה אך איבד את היכולת ללכת בגלל כוויות קור, ואמו נאלצה לסחוב אותו על גב. בסופו של דבר הצליחו האם ובנה למצוא מחסה בדיר חזירים בכפר קטן בשם פסינקה. השניים התקיימו במשך שנה מקיבוץ נדבות, אבל האם, שאיבדה את רצונה לחיות, הלכה ודעכה.

    לאחר מות אמו אומץ זאב אורנשטיין על ידי משפחת איכרים מקומית ובשלהי המלחמה הוחזר לביתו בדורוחוי. הנער היתום שחלה בשחפת הצליח למצוא לבסוף בית חם בבירת רומניה בוקרשט, בבית יתומים שהפעיל ארגון הסעד היהודי-האמריקאי ה”ג’וינט”. משם עלה לארץ ישראל בשנת 1946, בספינת מעפילים ואושפז למשך כשנתיים במוסד רפואי בקרית מוצקין, עד שהחלים לחלוטין מהשחפת התחתן ואף הקים משפחה. כל חייו חלם אורנשטיין שיום אחד הוא ימצא את קבר אמו. “הרבה שנים זה לא היה אפשרי בגלל ”מסך הברזל” ואחר-כך אמרו לי שזה מסוכן מדי “. בשנת 2007 כשהוא כבר בן 77 החליט אורנשטיין לעשות מעשה ולהירשם לטיול קבוצתי לטרנסניסטריה.

    בכפר פסינקה באוקראינה זכה אורנשטיין לקבלת פנים חמה בבית הספר המקומי שבו נהג לקבל, כילד שאריות מזון. קשישה תושבת הכפר הראתה לאורנשטיין ולמלוויו חלקת יער, דומה מאוד לתיאור מקום הקבורה שזכר אורנשטיין, ושבה לדבריה נקברו היהודים. למרות שלא נותר זכר לקברי היהודים, אורנשטיין החליט להניח שם את המצבה ולהתפלל לזכר אמו. מארגני הטיול הפגישו אותו עם שליחי חב”ד באזור, שגילו נכונות רבה לסייע בהקמת המצבה ובהבאת מניין של מתפללים לטקס לעילוי נשמת אמו.

    על המצבת הגרניט שזאב אורנשטיין החליט לקחת עמו מישראל כתובה עברית: “פ”נ אמי היקרה ברנה אורקי, בת יהודה, ולזכר ילדיה שלום, שרה, צמרת ומיכאל, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים”. כך אחרי 65 שנה נסגר המעגל מבחינת זאב אורנשטיין שורד השואה מרומניה.

  • ביקור שגריר ישראל בבאקאו

    ביקור שגריר ישראל בבאקאו

    שגריר ישראל ברומניה, ליאור בן דור, ערך לאחרונה ביקור בבאקאו, צפון מזרח רומניה, שם נולד אביו. הקשרים שלנו הם לא רק דיפלומטיים אלא גם אישיים. היחסים בין ישראל ורומניה, כולל אלה עם מחוז באקאו, מבוססים על ערכים משותפים, היסטוריה משותפת והרצון לבנות עתיד טוב יותר, סיכם את ביקורו השגריר.

    עבור הדיפלומט הישראלי, הביקור בבאקאו היה חזרה למקורותיו. הייתה זאת הזדמנות טובה לגלות מחדש את מקומות הולדתם של הסבים והוריו: אמו של השגריר נולדה בעיר בוחושי, ואביו בעיר באקאו. האב עלה לארץ ישראל בגיל 22 ונהג לספר לליאור הצעיר על החיים היפים שחי בבאקאו. שגריר ישראל חיפש את קבר סבא וסבתא מצד אביו, אך למרבה הצער לא מצא.

    הביקור בבאקאו נובע מיוזמתו של חבר הפרלמנט סילביו וקסלר לחנוך מחדש את בית הכנסת של באקאו, מקדש מגדלי הדגנים (Templul Cerealiștilor). השגריר בן דור התכבד להשתתף בטקס הפתיחה המחודשת של בית הכנסת הגדול, כמעט 70 שנה לאחר סגירתו.

    הביקור כלל פגישות עם לוציאן דניאל סטנציו ויזיטאו, ראש עיריית באקאו, ועם כריסטינה בראהנהפראבאץ, נשיאת מועצת מחוז באקאו, איתה דן בחיזוק היחסים הבילטרליים בין רומניה וישראל, עם דגש על הכלכלה, פיתוח תיירותי ותרבותי של קהילת באקאו. נשיאת מועצת המחוז הזכירה את תפקידה המהותי של הקהילה היהודית בהתפתחות הכלכלית, התרבותית והחברתית של המחוז, כשהיא מציינת את שמותיהם של אישים גדולים ממוצא יהודי שנולדו במחוז באקאו, כגון האקדמאי סולומון מרקוס, הרב חבר האקדמיה הרומנית אלכסנדרו שפרן, המשורר טריסטאן צארה ופייביש קליין (סוחר התבואה הגדול ביותר במולדובה, שתרם חלק מהונו לבניית חלק של בית החולים המחוזי הנוכחי).

  • הודעה מאת ראשת הדיפלומטיה הרומנית

    הודעה מאת ראשת הדיפלומטיה הרומנית

    מערך היוזמות של מדיניות החוץ לא נפרד מהחברות של רומניה באזור החירויות והזכויות המובטחות עי האיחוד האירופי ונאטו ומהגשמת המטרה הבסיסית של הגנה וקידום הערכים והאינטרסים של ארצנו ושל הרווחה והביטחון של אזרחינו, הכריזה שרת החוץ לומיניצה אודובסקו. ללא קשר לקשיים שנתקלנו בהם בתקופות היסטוריות שונות, תמיד נשארנו מעוגנים בערכים שבהם אנו מאמינים ושעליהם מוטלת החובה להגן לעצמנו ולמען הדורות הבאים, ציינה ראשת הדיפלומטיה הרומנית. אודובסקו הוסיפה כי ארצנו מקדמת פעילה של ציות לנורמות המשפט הבינלאומי ולסדר הבינלאומי מבוסס כללים.

    היא הדגישה את האתגרים הנוכחיים בסביבה הבינלאומית. 35 שנה לאחר נפילת מסך הברזל באירופה והחלפת הטוטליטריות בדמוקרטיה, אנו עוברים הקשר בינלאומי מורכב, המסומן בתוקפנות הבלתי חוקית, הלא מוצדקת והבלתי נדרשת של רוסיה נגד אוקראינה, אבל גם נגד כל מה שמדינות אירופה בנו מאז מאות שנים. זאת מתקפה אכזרית וחסרת תקדים נגד הדמוקרטיה והחופש, נגד כולם. אנו פועלים בסולידריות עם אוקראינה כי זאת לא רק הבחירה המוסרית לעזור למדינה שכנה מותקפת, אלא גם כשירות לאינטרס הלאומי, קבעה אודובסקו. היא הדגישה את התמיכה הבלתי מותנית של בעלות ברית נאטו ושותפים אירופיים.

    אנו נשארים מדינה מחויבת בצורה איתנה לערכים הדמוקרטיים, לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לשוויון המגדרי ולמאבק באנטישמיות, שנאת זרים וכל צורה של אפליה. הדיפלומטיה הרומנית תשאף למטרות מדיניות החוץ הלאומיות, כך שהגשמתן תניב תוצאות קונקרטיות בחייהם של אזרחי רומניה. הוכך לאחרונה עם השתלבותה של רומניה באזור שנגן וההתקדמות החשובה בהליך ההכללה בתוכנית ויתור ויזה לביקור בארהב, היא אמרה.

    השרה הזכירה גם את אירועי המהפכה מ-1989. עברו 35 שנים מאז שרומניה חזרה למשפחת הדמוקרטיות המערביות באמצעות אומץ לבם של אלה שביצעו את המהפכה הרומנית האנטיקומוניסטית והדיפלומטיה הרומנית המבוססת על דיאלוג, אמון וכבוד, נשארת מעוגנת היטב בשירות הערכים שאנו מאמינים בהם כגון השלום, הביטחון והשגשוג של כל אזרח רומני היכן שהוא נמצא, הצהירה השרה.

  • מורשת יהודית ברומניה 01.12.2024

    מורשת יהודית ברומניה 01.12.2024

    יוסף גוברין נולד ב-18 לדצמבר  1930 בצ’רנאוצי ברומניה. הוא נולד להורים יהודים דוד וצדקנית הורביץ. אמו היתה פעילה ציונית, בוגרת הסמינר העברי למורים ומורות בצ’רנאוצי ועסקה בקידום  הוראת השפה העברית ולימודי היהדות בבתי ספר ברומניה. ילדותו של יוסף עברה עליו בעיר ידינץ (Edineț) שבחבל בסרביה שברומניה היום העיר נמצאת ברפובליקה מולדובה.

     

     

    בשנת 1940 לקחה ברית המועצות את ידינץ יחד עם כל בסרביה וצפון בוקובינה. ימים אחדים לפני פלישת צבא גרמניה הנאצית וצבא רומניה תחת שלטונו של אנטונסקו, לאזור בו נכלל חבל בסרביה ב-22 ליוני 1941, יצאו יוסף גוברין ואמו לבקר קרובי משפחה בצ’רנאוצי. אביו נשאר בידינץ ועם פרוץ המלחמה נותק הקשר ביניהם.  ביולי 1941, עם כיבוש כל אזור בוקובינה בידי הרומנים והגרמנים, נכלאו יוסף גוברין ואמו בגטו צ’רנאוצי. לאחר מכן גורשו יוסף גוברין עם אמו ושתי דודותיו לעיר מוגילב-פודולסקי שבטרנסניסטריה, אך לפני שהוכנסו למחנה הצליחו כל המשפחה לברוח. עם בריחתם קיבלו סיוע ממשפחה יהודית מקומית. בראשית 1942 חלה יוסף בטיפוס. באותה תקופה הסתתרו מפני שוטרים רומנים שגירשו יהודים לגטאות שבמזרח טרנסניסטריה והתפרנסו ממכירת סיגריות, אמו התפרנסה מהוראת עברית ודודותיו ממכירת חפצים.

     

     

    במרץ 1944 שוחרר האזור בידי הצבא האדום. יוסף גוברין ואמו שבו לידינץ שם התוודעו למר גורלו של האב. האב דוד ניצל מרצח יהודי המקום בעזרת חייל רומני אך מיד לאחר מכן גורש לטרנסניסטריה. בדרכו שובץ ביחידת עבודה וכנראה נרצח במהלך עבודת הכפייה ומקום קבורתו לא נודע. לאחר מכן חזרו יוסף גוברין ואמו ל צ’רנאוצי שהיתה מסופחת לאוקראינה הסובייטית. במרץ 1946 חצו את הגבול לרומניה ובנובמבר עלו על ספינת המעפילים “כנסת ישראל” שהפליגה מנמל ביוגוסלביה. לאחר מאבק בנמל חיפה נעצרו מעפילי הספינה על ידי הבריטים, הושטו לקפריסין ונכלאו במחנות המעצר שהקימו שם הבריטים עבור המעפילים.

     

     

    בסתיו 1947 עלו יוסף גוברין ואמו לארץ ישראל. הם שהו במחנה העולים בעתלית עד דצמבר 1947. האם השתלבה בהוראה בבית הספר “ויתקין” בתל אביב ויוסף עבד ולמד בבית ספר תיכון ערב. הוא נבחן בבחינות אקסטרניות בגימנסיה “הרצליה” בתל אביב, שירת בצה”ל והשתחרר בדרגת סמל. בשירות מילואים שימש קצין קישור לאו”ם בגולן ובסיני. יוסף גוברין למד תואר ראשון ומוסמך בהצטיינות וגם תואר דוקטור באוניברסיטה העברית בירושלים, בתחום תולדות עם ישראל בעת החדשה וביחסים בינלאומיים.

     

     

    יוסף גוברין היה נשוי לד”ר חנה גוברין, ביוכימאית ולזוג נולדו שני ילדים. יוסף גוברין פרסם כ-58 מאמרי מחקר על קהילות יהודיות בימינו, על האנטישמיות במזרח אירופה ועל יחסי החוץ של ישראל; 26 ערכים בכרך מילואים ג’ של האנציקלופדיה העברית על יחסי ישראל עם ארצות מזרח ומרכז אירופה ועל מנהיגיהן.

     

    יוסף גוברין הצטרף למשרד החוץ בשנת 1953 ועבד עד שנת1996. ובמסגרת זאת מילא תפקידים רבים במטה המשרד בישראל כגון עוזר ראשי במחלקה הכלכלית, מחלקת מזרח אירופה וקשרי תרבות, סגן מנהל מחלקת אמריקה הלטינית ומנהל המכון לתרבות, מנהל המחלקה למזרח אירופה, סגן מנהל כללי וראש האגף למזרח ולמרכז אירופה ולחבר המדינות העצמאיות. בחו”ל יוסף גוברין שירת בשגרירות ישראל באוסטרליה, היה מזכיר ראשון במוסקבה, יועץ בשגרירות בבואנוס איירס, שגריר ממונה ברומניה בשנים 1989-1985, באוסטריה, בסלובניה ובסלובקיה וראש משלחת ישראל למוסדות האו”ם בווינה. תפקידו האחרון במשרד החוץ בירושלים היה סמנכ”ל למזרח ולמרכז אירופה.

     

     

    ב-1996 פרש יוסף גוברין לגמלאות ממשרד החוץ. מאז נמנה על עמיתי המחקר במכון דייוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית וגם במכון טרומן. בגמלאות פרסם שישה ספרי מחקר ומאמרים על קשרי החוץ של ישראל וזכה בפרסים על יצירתו האקדמית, ביניהם פרס ראש הממשלה, על ספרו “יחסי ישראל ברית המועצות מעת חידוש היחסים בשנת  1953 עד ניתוקם מחדש בשנת 1967”. בין יתר פעילותו הציבורית היה גוברין במשך למעלה מעשור חבר הוועדה לציון חסידי אומות העולם ביד ושם. במאמר שפרסם בשנת 2019 יוסף גוברין צידד בחינוך ללאומיות ישראלית שהיא משולבת בערכים חינוכיים כלל-אנושיים, כזאת שתוחמת את עצמה בצורה מאוזנת ושאינה גולשת ללאומיות שוביניסטית.

     

     

    יוסף הורביץ גוברין הלך לעולמו ב-6 ליוני 2021 בגיל 90 והותיר אחריו בן ובת  וארבעה נכדים.