Author: Marian Marom (מריאן מרום)

האינטרדיסציפלינריות נפוצה מאוד בימינו. ביקורת ספרות היא לא יוצאת דופן כאשר היא מפתחת קשרים לתחומים שונים כגון דת, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פסיכואנליזה או מדעי המוח. כאן גדולתו של הוגה הדעות הנריק סניאלביצי שהגיע עם רעיונות מהפכניים, שמטרתם לשנות את מעמדה של ביקורת ספרות מהתרשמות אמנותית סוביאקטיבית למדע אמיתי.

בשנת 1919 הנריק סאנילביצי יצא נגד שורשיו הסוציאליסטים וכתב. אני מצטט:

“המערב אינו הולך לסוציאליזם, אלא למצב של שיווי משקל בין הבורגנות והפרולטריון”.

סוף ציטוט.

הנריק סניאלביצי המשיך לפרסם יצירות בנושא בקורת ספרות ובתחום מדעי החברה. בשנת 1920, הוצאת סוצאק (Socec) בבוקרשט הוציאה לאור את הספרים “מחקרים ביקורתיים חדשים” (Noi studii critice) ו”סוגיות חברתיות ופסיכולוגיות” (Probleme sociale şi psihologice). באותה תקופה הנריק סניאלביצי הכריז על פרישתו מהפופורניזם, והשיק מחדש את כתב העת “הזרם החדש” (Curentul Nou) עם פלטפורמה וכיוון תרבותי מובהק. המהדורה החדשה, שמומנה כלכלית על ידי הנריק סניאלביצי, מנתה בין הכותבים את הסופרת קונסטנצה מרינו-מוסקו ואת הפילולוג גורג פסקו. הנריק סניאלביצי עצמו כתב בדו-חודשי של הקהילה הרומנית היהודית “העולם היהודי” (Lumea Evree) שהוצא לאור בבוקרשט עי הפילוסוף יוסיף ברוקאר.

גם בתחילת שנות ה-20, חזר הנריק סניאלביצי ככותב לכתב העט “האמת” (Adevărul), ובמקביל הדפיס את מאמריו בעיתונים האחיות של אותה הוצאה לאור “האמת הספרותית והאומנותית” (Adevărul Literar şi Artistic) ו-“הבוקר” (Dimineaţa). הוא היה במשך זמן מסוים גם העורך של העיתון”האמת הספרותית והאומנותית”.הנריק סניאלביצי פירסם גם בהוצאה לאור “האמת” את התרגום מספרדית של הספר “מסע של סופר מסביב לעולם” (Vuelta del mundo de un novelista) מאת ויסנטה בלסקו איבניז.

בשנת 1924 פרסמה קבוצת “האמת” (Adevărul) את ספר הביקורת הסיפרותית החדש של הנריק סניאלביצי אשר כבר בכותרתו “הקלאסיקה של הפרולטריון” (Clasicismul proletariatului) טבע את המונח המלווה עד היום את הספרות של פנאיט איסטרטי. סאנילביצי התייחס לסופר הרומני פנאיט איסטרטי החי מחוץ לרומניה, כאל הצלחה פורצת דרך במערב אירופה עבור הספרות הרומנית.

הנריק סניאלביצי שרד את מלחמת העולם השנייה, אך נחשף לביקורת מאיימת על ידי המשטרים האנטישמיים והפשיסטים הרצופים. משטר יון אנטונסקו היה סובלני כלפי הנריק סניאלביצי. ב-1943 הוא נכלל בקטגוריה מיוחדת של יהודים שקיבלו התאזרחות מחדש כרומנים. באותה תקופה אחיו של הנריק, סימיון, ואחיינו, אלכסנדרו, פוטרו מהחינוך האקדמי בשל היותם יהודים. סיום שלטונו של אנטונסקו הביא להרגעה של הצעדים האנטישמיים וזמן קצר לאחר ההפיכה האנטי-פאשיסתית באוגוסט 1944, הוא התקבל בברכה לאגודת הסופרים הרומנית המתוקנת. אך במהלך הבנייה של המשטר הקומוניסטי הרומני, הנריק סניאלביצי שוב נשלל וירד לשיכחה.

לפני 74 שנים, בדיוק בחודש פברואר 1951 הנריק סניאלביצי, אחרי מספר שנים שסבל מדמנציה וסקולרית, הלך לעולמו בגיל 75 בבוקרשט.

הנריק סניאלביצי התפרנס מעבודה קבועה כמורה בבתי ספר. הוא לימד ברציפות צרפתית לתלמידי תיכון בגאלאצי, פלואשטי, טרגובישטה ובוקרשט. בהיותו בגאלאצי, הנריק סאנילביצי יסד וערך את כתב העת “הזרם החדש” (Curentul Nou), סקירה ספרותית שהופיעה בין השנים 1905 ל-1906. כשהמפלגה שלו התפצלה לפלגים מתחרים, הוא וגארבט איבריילאנו עשו מאמצים לארגן מחדש את התנועה הסוציאליסטית המפוזרת. הם הקימו מועדונים ציבורים סביב אידיאלים חדשים, עם דגש על האיכרים, אידיאולוגיה שזכתה לכינוי “פופורניזם”.

איבריילאנו התגורר באותה תקופה בעיר הגדולה יותר יאשי וסאנילביצי מצאה בעיר גאלאצי מיקום וקרקע פוריה יותר לפרויקטים הפופורניסטים. לדעתו, יאשי הייתה עיר של אצולה מולדבית מתפוררת ותלויה בלאומנית, בעוד שביתו המאמצת העיר גאלאצי הייתה “מצודה של דמוקרטיה אמיתית” לדבריו. במכתביו לאיבריילאנו, הנריק סניאלביצי הזמין אותו ואת התאורטיקן הפופורניסטי קונסטנטין סטרה לכתוב עבור כתב העת “הזרם החדש” וגם כתב שאינו מפחד מרדיקליזם. לדבריו “נמאס לי מהצביעות”.

בנובמבר 1910 לאחר תהליך מסובך שכלל הצבעה בפרלמנט הרומני, הנריק סאנילבצי קיבל את התאזרחות הרומנית. ב-1911 נסע שוב לגרמניה ע”מ להשתתף בהרצאות נוספות באנתרופולוגיה באוניברסיטת גטינגן. עם שובו לרומניה, למרות שזכה באזרחותו, מצא סאנילביצי שאינו יכול להיכנס לאגודת הסופרים הרומנית בגלל שהייתה לה מדיניות אנטישמית. אבל התקופה הביאה הצלחה לאחים סאנילבצי האחרים. סימיון מונה פרופסור בקתדרה למתמטיקה באוניברסיטת בוקרשט, מקסימיליאן, היה חלוץ של אפידמיולוגיה חברתית במולדבה, סולומון הועסק כמאייר על ידי אגודת הסופרים והפך לנוכחות ידועה בחוג האימפרסיוניסטים של בוקרשט.

הנריק סאנילביצי היה עדיין פופורניסט פעיל בזמן מלחמת העולם הראשונה. בתקופת הנייטרליות של רומניה הוא התרכז ביצירתו הספרותית ובשנת 1916 פרסם את החיבור הביוגרפי “אייקונים חולפים” (Icoane fugare) ויצירה של ביקורת ספרות “מחקרים ביקורתיים ופילוסופיים”. בין המחקרים האלה, אחד היה על היצירה בפרוזה של אמינסקו “דיוניסוס האומלל” (Sărmanul Dionis) והתחקה אחר הקשרים בין אמינסקו לבין הרומנטיקה הבינלאומית של התחילת המאה ה-19. הנריק סאנילביצי עצמו, בחוסר הצניעות אשר איפיין אותו, חשב את המסע הזה כאחד החיבורים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. בהיותו שחצן ויהיר התחיל באותה תקופה למכור את ספריו עם חתימה מראש.

הנריק סניאלביצי לא הלך בדרכם של עמיתיו הפופורניסטים, בנושא הפוליטי הבוער ביותר באותם הימים ברומניה. הפופורניסטים היו גרמנופילים וצידדו בכניסה למלחמת העולם לצד גרמניה ואוסטרו-הונגריה. בסופו של דבר, בקיץ 1916, נחתמה בבוקרשט את הברית של רומניה עם מעצמות האנטנט והמצב הצבאי הביא לכיבוש דרום רומניה עי מעצמות המרכז. בעימותים הצבאיים האח סולומון סניאלביצי נהרג. הנריק עצמו היה אחד מבני הערובה שנלקחו עי הצבא הגרמני לאחר כיבוש בוקרשט. הוא היה אחד האסירים שנלקחו לבולגריה בשמירה חמושה, יחד עם מורים ואנשי אקדמיה אחרים הוא הוחזק במחנות ריכוז בולגריים. הוא שהה שנה שלמה בשבי. לאחר ששוחרר מהשבי, הנריק סאנילביצי חזר לבוקרשט הכבושה, וחשף את עצמו להאשמות בשיתוף פעולה, כאשר החל לכתוב עבור העיתון “האור” (Lumina) שהוציא הגרמנופיל-הפופורניסט קונסטנטין סטרה. מאמריו היו לא פוליטיים, אך התכתבויותיו באותה תקופה הראו כי הוא נוטה לכיוון המחנה של הגרמנופילים כאשר היה כבר ברור כי הצד של האנטנט הולך לנצח במלחמה.

עד כאן החלק השני בתולדות הנריק סניאלביצי

.

הנריק סניאלביצי, שם פרטי גם הנרי או אנריק נולד ב- 21 לספטמבר 1875 בעיר בוטושאני , באזור מולדביה. אביו של הנריק, בשם לאון סניאלביצי, היה סוחר, ואמו, רבקה, עקרת בית. בשני הענפים של מוצאו הנריק באה ממנהיגי הקהילה היהודית הבולטים בנסיכויות הרומניות. אביו של לאון, כלומר סבו של הנריק היה רב של העיר קרייובה בדרום רומניה, ואילו רבקה הייתה בתו של הרב של בוטושאני. כל בניו של לאון גדלו והפכו לאמנים ואינטלקטואלים מכובדים, מאוד מעורבים ושייכים לתרבות הרומנית. סימיון, זאק ומקסימיליאן היו מתמטיקאים, שלמה צייר, יוסיף כלכלן, אמיל זואולוג.

כמו רוב יהודי רומניה באותה תקופה, חברי המשפחה סאנילביצי לא קיבלו אזרחות רומנית בלידה. הנריק העביר את רוב ילדותו בין העיר בוטושאני ליישובים כפריים שונים במולדבה, ביניהם קוסטשטי (Costeşti), דולחסקה (Dolhasca) ופודריגה (Podriga). האזור הכפרי עיצב את אישיותו, כפי שהוא עצמו נזכר לימים ואני מצטט:

“בכל מקום היו גנים של עצי פרי, אחד לכל בית, עם פירות נבחרים. פרי תפוח עץ צנח חופשי על האדמה בערימות, מבלי שאף אחד בכלל טרח להפוך אותו לסיידר, לפחות. עליית הגג הכפרית הייתה מלאה בערימות ענקיות, לבנות וירקרקות של אפרסקים בגודל תפוחים. עד גיל חמש עשרה, אני יכול רק להיזכר בעצמי אוכל פירות כל היום. “

סוף ציטוט.

בהיותו עדיין תלמיד תיכון בבוטושאני, הנריק סניאלביצי ערך את הבכורה שלו בעיתונות. בעיקר בעיתונות הסוציאליסטית. הקים וערך עיתון משלו שלא שרד הרבה זמן בשם “פרולטארול”. הנריק סיים תיכון בעיר הולדתו, ולמד וסיים תואר בספרות ופילוסופיה באוניברסיטת בוקרשט. בבוקרשט יחד עם אחיו סימיון, שהיה סטודנט באוניברסיטה הטכנית, הנריק השתתף בחברה המרקסיסטית בבוקרשט, בראשות קונסטנטין דוברוגאנו-גריאה, והצטרף למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרומנית (PSDMR). הנריק נשא מדי שבוע הרצאות פומביות לפועלים ע”מ לשכנעם להצטרף למפלגה. הנריק סניאלביצי כתב עבור יומון סוציאליסטי שנערך עי תלמידו של דוברוגאנו-גריאה, קונסטנטין מילה, וגם עבור מוספים ספרותיים קצרי מועד שלו. מאמרים של הנריק פורסמו גם בעיתונים סוציאליסטיים ומרכז-שמאליים אחרים כגון “התנופה” (Avântul) , העבודה” (Munca) , “העולם החדש” (Lumea Nouă).

מוקד עיקרי בעבודתו המוקדמת של הנריק סניאלביצי כמבקר ספרות היה ההגנה על התיאוריה הספרותית המרקסיסטית של דוברוגאנו-גריאה נגד התנועה הספרותית השמרנית גונימיה. למרות זאת המיליטנט הסוציאליסטי הצעיר הנריק פירסם מאמרים במגזין של גונימיה. בנוסף, הוא היה תורם מוביל, ובמשך זמן מה מזכיר המערכת של כתב העת Noua Revistă Română, המנוהל עי הפילוסוף הגונימיסטי קונסטנטין Rădulescu-Motru. כך ביסס לעצמו את המוניטין כעיתונאי תרבות.

בשנת 1901, הנריק סניאלביצי נמצא בגרמניה, לצורך התמחות אקדמית בתחום האנתרופולוגיה באוניברסיטת ברלין. ב-1904 הוא היה בפריז, צרפת, ע”מ לנאום בחברה האנטרופולוגית הצרפתית-Société Anthropologique. הנאום שלו קרא תיגר על הנחות בנושא אנתרופולוגיה פיזיקלית, בעיקר את התיאוריות של הרופא השבדי אנטון ניסטרום. הנריק סניאלביצי התבטא נגד אמונתו של ניסטרום (Nyström) שאנשים עם צורה מסוימת של ראש, “דוליקוצפלים”, הם לא נורמליים. בטענה שניסטרום עמד נגד כל הנתונים האנתרופולוגיים, הציע הנריק סניאלביצי בהרצאה שלו שצורת הגולגולת נקבעת על ידי לעיסה. החברה האנטרופולוגית הצרפתית בעקבות ההרצאה שלו, כמעט בכללותה מצאה את הפרשנות כמוזרה ולא מספיק מבוססת מדעית.

באותה תקופה הנריק סניאלביצי הרחיב את פעילותו בביקורת סיפרותית, עם ספר הבכורה משנת 1902 “מחקרים ביקורתיים” (Studii criticale) בהוצאת Cartea Românească כאשר התמקדותו הייתה בהטלת ספק בקריטריונים קבועים עבור תחום ביקורת הספרות.

עד כאן חלק הראשון בתולדות הנריק סניאלביצי.

לאחר סיום הלימודים באוניברסיטה התחיל זיגו אורנאה לעבוד בהוצאה לאור ממלכתית הממוקמת בבוקרשט בשם ESPLA , ראשי תיבות ברומנית של Editura de Stat pentru Literatură și Artă. בשל חשדנות מסוימת של השלטונות הקומוניסטיים, זיגו אורנאה נדחק לשוליים בהדרגה במהלך שנות החמישים המאוחרות. הוא גורש מ-ESLPA במקביל להיסטוריון האמנות והמבקר דן גריגורסקו. שניהם פוטרו בשל אותה סיבה, מאוד נפוצה באותה תקופה, מוצא “בורגני”.

לאחר שבסופו של דבר התקבל מחדש לעבודה, זיגו אורנאה בילה את שארית התקופה הקומוניסטית כמבקר עבור ההוצאה לאור מרידיאן (Meridiane) וגם עבור ההוצאה לאור “מינרווה”. החל מאמצע שנות ה-60, במהלך תקופת של ליברליזציה שחפפה לשנים הראשונות של המנהיגות של ניקולאיה צאושסקו, הקדיש אורנאה את עבודתו לחקר תופעות תרבותיות ופוליטיות של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. זיגו אורנאה פירסם ב-1966 את ספרו הראשון “גונימיזמול” מוקדש לאידיאולוגיה ולחברה הספרותית השמרנית גונימיה ואחריו באותה שנה הספר המונוגרפי על הסוציאליזם האוטופי של תאודור דיאמנט בשם “הפאלאנסטר מסקאיני” (Falansterul de la Scăeni). הוא גם ערך אנתולוגיה בשנת 1968 מיצירותיו של הנריק סאניאלביצי אשר גם נודע בזכות ניסיונו לסווג ספרות סביב קריטריונים גזעיים.

בשנים 1970 ו-1972 פרסם זיגו אורנאה ב-“מינרווה” את מחקריו על האידיאולוגיה של “הזורע”,Sămănătorism ברומנית ועל האידיאולוגיה המתחרה שלה משמאל הפופורניזם (Poporanismul). כמו כן גם בשנת 1972, חנך אורנאה את שיתוף הפעולה שלו עם ההוצאה לאור “אמינסקו”, בהוצאת הספר “מחקרים וחקירות” (Studii și cercetări).

עבודתו של זיגו אורנאה בהוצאה לאור “מינרווה” כללה מהדורה של “ההיסטוריה של הציוויליזציה הרומנית המודרנית” מאת אוגאן לובינסקו (Eugen Lovinescu), היסטוריון תרבותי בין מלחמות, סופר מודרניסטי ותיאורטיקן ליברלי קלאסי. ההוצאה המחודשת כללה את מחקר המבוא של אורנאה עצמו על האידיאולוגיה של לובינסקו. במקביל הספר של זיגו אורנאה עצמו, ” Junimea si junimismul” הודפס במהדורה שנייה, שפורסמה ב-1978. אורניאה פרסם את יצירותיו הנבחרות של התאורטיקן הפופורניסטי קונסטנטין סטרה, וערך מחדש את המסכת הספרותית השלמה של ההיסטוריון השמרני ניקולאיה יורגה.

המוקד הבא של המחקר של אורנאה היה חייו והקריירה של ההוגה הסוציאליסטי המבריק והמייסד של הפופורניסזם דוברוגאנו-גיריאה. זה היה הנושא של שני ספרים נפרדים, שניהם יצאו לאור בהוצאת הספר הרומני (Cartea Românească) הראשון בשם “חייו של דוברוגאנו-גיריאה” והשני “יצירתו של דוברוגאנו-גיריאה”. בשלב זה בקריירה שלו, אורנאה גם ריכז את אוסף המהדורות האינטגרלי של מינרווה מהספרות הרומנית אשר פורסם בשם “סופרים רומנים”.

זיגו אורנאה גיוון את פעילותו לאחר מהפכת דצמבר 1989. זמן קצר לאחר אירועי הפלת המשטר הציאושסטי הקים אורנאה, יחד עם הסופר ראדו קוסאשו, מבקר האמנות אנדריי פלשו והעיתונאית טיטה קיפר, את שבועון התרבות “דילמה”, השבועון הקודם למה שהפך מאוחר יותר ל-“דילמה ישנה” (Dilema Veche) שמפורסם עד היום. השבועון “דילמה” אירח טור נוסף חתום על ידי זיגו אורנאה, שאותו כתב במקביל לטור הקבוע שלו מהשבועון “רומניה הספרותית” (România Literară) . זיגו אורנאה היה מייסד שותף ומנכ”ל ההוצאה לאור של הקהילה היהודית הרומנית “אדיטורה הספר”. הוא גם היה חבר במועצה של הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה.

זיגו אורנאה חולה בדלקת פרקים ניוונית התיש את עצמו עם עבודתו העיתונות ויצירתו הבלתי פוסקת. זיגו אורנאה אורנשטיין הלך לעולמו ב-2001 בבוקרשט בגיל 71 לאחר ניתוח בכליות ונקבר בבית הקברות היהודי בבוטושאני. הוא חיבר את הטורים הספרותיים שלו חודשים מראש, והשבועונים המשיכו לפרסם את הטורים הקבועים שלו במשך מספר שבועות לאחר פטירתו.

זיגו אורנאה נולד ב- 28 לאוגוסט 1930 בכפר פרומושיקה (Frumușica) במחוז בוטושאני במשפחה יהודית. אביו היה סוחר בקר, וזיגו אורנאה עזר לעיתים קרובות בעסק המשפחתי עי טיפול בבעלי החיים וזאת הייתה חוויה שהותירה לו זיכרונות מאוד נעימים. אורנאה בילה את השנים שלפני מלחמת העולם השניה בכפר הולדתו, עד שכל היהודים באזורים הכפריים של רומניה גורשו עם החלת המשטר האנטישמי ואף נאלץ לענוד את הטלאי הצהוב. אבל על הילדות זיגו אורנאה לימים סיפר ואני מצטט :

“תושבי פרומושיקה היהודים היו כולם בעלי מלאכה וסוחרים. אבי היה גם סוחר בקר. הוא עשה את עסקיו, כמובן, עם האיכרים מהכפרים הסמוכים, שבהם ביקרנו אבי ואני לעתים קרובות. היה לנו סוס עם עגלה וכמובן פרה באורווה. כשהייתי בן 9-10, אבא שלי לימד אותי לחלוב פרה ואני מודה שעשיתי את זה, בהנאה, עד גיל 16. החצר שלנו הייתה לרוב מלאה בבקר. בקיץ ובסתיו נהגתי לקחת את הפרה לרעות עם העדר ולחכות לחזרתה בערב. ידעתי לרכוב אז. עבור ההיסטוריון הספרותי שהפכתי להיות, פרומושיקה דומה למקום ילדותו של פונדויאנו. זאת הייתה ילדות יפה שאני חושב עליה בנוסטלגיה רבה. “

סוף ציטוט.

בסוף מלחמת העולם השניה אורניאה המשיך את לימודיו וסיים את לימודי התיכון ובמהלך הדרך הפך לחסיד נלהב של ויכוחים היסטוריים. כמו שהוא עצמו נזכר, קריאותיו באותה תקופה כללו עבודות של תיאורטיקנים הספרותיים הקלאסיים כמו השמרן טיטו מאיורסקו והסוציאליסט קונסטנטין דוברוגיאנו- גיראה, כמו גם אוספים מלאים של מספר עיתוני הספרות המובילים ברומניה כגוןConvorbiri Literare ו- Viața Românească. תשוקתו הבולטת לקריאה של זיגו אורנאה תוארה מאוחר יותר עי כמה מעמיתיו בעולם הספרותי והפכה את אורנאה למפורסם מאוד בעל מוניטין בסביבתו המקצועית.

בתור סטודנט באוניברסיטת בוקרשט בפקולטה לפילוסופיה בין השנים 1951-1955, זיגו אורנאה היה אחד מאלה שלא היו מקבלים את הפרשנות המחמירה של העשייה האנושית כמו שמטופלת עי מרקסיזם-לניניזם הרשמי , ומבקש ללמוד בעצמו על נושאים השונים ישירות מהמקורות. אורנאה היה באותה תקופה מקורב לפרופסור טיודור ויאנו , שהיה לאחד המנטורים שלו.

לאחר סיום הלימודים באוניברסיטה החל זיגו אורנאה את הקריירה שלו כמוציא לאור בהוצאה לאור ממלכתית הממוקמת בבוקרשט בשם ESPLA , ראשי תיבות ברומנית של Editura de Stat pentru Literatură și Artă. מחברם של כמה מונוגרפיות המתמקדות באבולוציה של תרבות רומנית בכלל וגם ספרות רומנית בפרט, זיגו אורנאה תאר את הדיונים ונקודות המפגש בין שמרנות, לאומיות וסוציאליזם. עבודותיו המוקדמות של זיגו אורנאה כחוקר ספרות מוקדשות בעיקר למאה ה-19 וראשית המאה ה-20, לזרמים תרבותיים ופוליטיים שבישרו הארגונים והמועדונים התרבותיים כגון גונימה, הפופורניזם וסאמאנאטורול ( Sămănătorul ). כהרחבה של המחקרים הללו כתב זיגו אורנאה מספר מאמרים ביוגרפיים של על התיאורטיקנים המובילים של התקופה כגון טיטו מאיורסקו, קונסטנטין דוברוגאנו-גראה וגם קונסטנטין סטרי. אורנאה אשר עבר חלק ניכר מהקריירה שלו תחת המשטר הקומוניסטי, דגל בצורה נבדלת של מרקסיזם שהתנגדה לצנזורה הרשמית הנהוגה אז. על התקופה הזאת אורנאה בראיון לעיתון לאחר המהפכה ב- 1989 אמר ואני מצטט:

“נהניתי מהידידות של סופרים דמוקרטיים רומנים יהודים ולא יהודים, אשר נתנה לי חוזק ואומץ. הרגזתי את הלאומנים הצאושיסטים שלמרות שאני יהודי, אני מסרב לברוח לישראל. אני לא אוהב מילים בומבסטיות ומנופחות. בראיון הזה אני מתוודה שמולדתי היא הספרות והתרבות הרומנית, אם כי, בפרפראזה לאמירה של מיכאל סבסטיאן, אני יהודי מולדובי מפרומושיקה ואני אצא מכאן רק כמגורש. אני מקווה שלא אקבל את ההחלטה הזאת, למרות שהאנטישמיות הסמויה כאן לובשת גם צורות של חוסר סובלנות תוקפנית. לכן להיוולד כיהודי ברומניה לא היה עבורי אלא מצב ופצע קבוע שחשתי בצורה חריפה וללא הרף”.

סוף ציטוט.

עד כאן חלק הראשון על זיגו אורנאה, המשך בשבוע הבא.

תנועת החסידות היא תנועה רוחנית וחברתית יהודית שקמה באמצע המאה ה-18 במערב אוקראינה של היום, והתפשטה במהירות ביהדות מזרח אירופה. החסידים מאוגדים ב”חצרות” שבראש כל אחת מהן ניצב אדמו”ר, המקבל בדרך כלל את תוארו בירושה. המילה אדמו”ר מורכבת מראשי תיבות של אדוננו מורנו ורבנו. במהלך הדורות נוצרו מאות חצרות עצמאיות, גדולות וקטנות, ולכל אחת מסורותיה ודגשיה. החסידים מחויבים להידבק באדמו”ר שבראש החצר שלהם ולציית לו. הוא נחשב לסמכות רוחנית שיש להיעזר בה כדי להתקרב לאל. ההשתייכות לחצר נשמרת בדרך כלל בתוך המשפחה במשך דורות, והחסיד נולד על פי רוב בחצר מסוימת וגדל על מורשתה.

חסידות בוצצאה -בוטושאן היא חסידות רומנית שנוסדה בתחילת המאה ה-19. אדמו”רי השושלת כיהנו בבוצצאה, בוטושאן ודורוחוי עיירות וערים שברומניה. ראש השושלת היה הרב אליעזר זאב. אשר נולד בשנת 1799 לרב חיים רבין. רבו בתורת החסידות היה הרב מנחם מנדל מקוסיב. הרב אליעזר זאב התגורר וכיהן כאדמו”ר בבוצצאה (Bucecea) שבמחוז בוטושאן שבבוקובינה. זכה להערכה רבה בקרב רבנים ואדמור-ים במזרח אירופה. נפטר ונטמן בשנת 1851 בעיירה בוצצאה. אוהל הוקם על קברו. ביהדות אוהל הוא מבנה הבנוי מעל קבר בעצם מאוזוליאום, ומשמש לציון חשיבות האישיות הקבורה במקום.

יוסף אהרן נולד בשנת 1834 בעיירה בוצצאה לאביו הרב אליעזר זאב ולאימו סימא רויזא. בגיל חמש עשרה נישא לפערל בתו של הרב לוי יצחק פרנקל אב בית הדין הרבני בבוקרשט. חותנו היה מיוחס לבעל שם טוב. בשנת 1851 בה הסתלק אביו, בהיותו בן שבע עשרה בלבד החל לכהן כאדמור השני. הוא שכל את בנו הרב משולם זלמן וגידל את חמשת נכדיו היתומים. נפטר ב-1912 כזקן רבני רומניה ונקבר לצד אביו האדמור הראשון.

האדמור השלישי היה הרב אליעזר זאב מרילוס (Marylus) בנו של האדמור השני יוסף אהרן ומילא את מקום אביו ברבנות העיר בוטושאן והיה מתלמידיו של הרב חיים מצאנז. נולד בשנת 1852, היה חתנו של הרב יעקב מרדכי ליברמן. התגורר 12 שנים בבית סב אישתו הרב יצחק מארילוס ומהערכתו אליו שינה את שם משפחתו למארילוס. בשנת 1912 נקרה למלא את מקום אביו בבוטושאן. נפטר 1945 ונטמן באוהל אביו וסבו בבוצצאה ברומניה.

הרב יהודה אריה לייבוש פרנקל מבוטושאן אשר נולד ב- 1885 היה בנו של הרב משולם זלמן. גדל על ברכי סבו הרב יוסף אהרן בעיר בוצצאה לאחר שהתייתם מאביו. בשנת1906 החל לכהן ברבנות העיר בוטושאן. לאחר פטירת סבו הרב יוסף אהרן, הוכתר יהודה אריה לייבוש כאדמו”ר, והנהיג את החסידים שהיו פזורים ברחבי רומניה. ביתו היה פתוח לרווחה לכל יהודי, ובימי מלחמת העולם הראשונה היו חיילים ופליטים יהודיים מוצאים בביתו קורת גג. נפטר ב-1917 ונטמן בבוטושאן, וחסידיו הקימו אוהל על קברו.

הרב חנוך פרנקל אחיו של הרב יהודה אריה פרנקל כיהן כאדמו”ר בדורוחוי. נישא לבתו של מיכאל אורן דילר. בשנת 1935 עבר לדורוחוי לכהן באדמו”רות. לאחר מלחמת העולם השנייה אירח פליטים רבים. בשנת 1962 עלה לישראל והתגורר אצל בנו הרב משולם זלמן בחיפה, והקים בית מדרש בעיר. בתו של רבי חנוך פרנקל, סימה, נישאה לרב פנחס וסרמן, שכיהן כרבה של דורוחוי במשך חמישים שנה, ובשנת 1988 עלה לישראל . בנם, הרב יהודה וסרמן, היה מכונה האדמו”ר מדורוחוי והתגורר בעיר נתניה בישראל.

לוי פרנקל בצעירותו נשלח עי סבו יוסף אהרן ללמוד תורה בעיר ברודי בפולין יחד עם אחיו הרב יהודה אריה פרנקל. היה גדול בתורה, אך סירב בתוקף להתעטר ברבנות, והעדיף להתפרנס ממסחר לצד התמדתו בלימוד התורה. בשנות מלחמת העולם השנייה הוגלה מרומניה, כשהסתיימה המלחמה חזר לרומניה והתגורר בבוקרשט. נפטר בשנת 1945 ונקבר בבית הקברות בבוקרשט.

החסידות בוצצאה -בוטושאן לאחר השואה נמשכה בעיקר בישראל בחיפה ובבני ברק.