Author: Marian Marom (מריאן מרום)

שטראוכר ייצג את רעיון של אירופה דוברת גרמנית ואת הליברליזם האוסטרו-גרמני, תוך שהוא בעד חילוניות ושימור השלטון מווינה. אחת ההצהרות שלו הגדירה את יהודי בוקובינה כחסידי התרבות הגרמנית הענקית. מאחר שבבוקובינה היהודים היו מיעוט והסמכויות של השליטה הגרמנית-אוסטרית בתחומי החינוך והמינהל עדיין מילאו תפקיד מוביל, יהודי בוקובינה פנו בכיוון הזה. עמדות הכוח של שתי הקבוצות הלאומיות הגדולות, הרומנים והרותנים, היו עדיין חלשות מכדי לגרום לשינוי באוריינטציה זאת מצד היהודים. כעם החי בגולה, נאלצו היהודים להסתמך על הגנה העוצמתית של ווינה. עם זאת שטראוכר נבחר במצע אנטי-התבוללות המורכב מהתנגדות לציונות כיוון שהוא קישר בין הלאום היהודי למולדת מרכז אירופית.

הציבור של בנו שטראוכר היה עדיין “האיש הקטן” שהזקנים האליטיסטיים של הקהילה היהודית התעלמו ממנו והתעקש שהיהודים צריכים להוכיח את עצמם כאזרחים אוסטריים מודרניים. חלק משמעותי נוסף בפעילותו הפוליטית של בנו שטראוכר לפני 1918 הוקדש למאבק באנטישמיות. שטראוכר, שנחשף בעצמו להאשמות אנטישמיות שהושמעו עי עמיתיו בפרלמנט, היה בין אלה שדחו ונלחמו בטענות עלילת הדם. הוא נשא נאומים על האיום הגובר של פוגרומים בארצות שבגבולות של האימפריה אוסטריה, כגון האימפריה הרוסית וממלכת רומניה.

עליית האנטישמיות בקרב קהילות גרמניות-אוסטריות הייתה הגורם שתרם לקרע בין הליברליזם הגרמני ויהודי בוקובינה. האנטישמיות הייתה סמויה יותר בקהילות מקומיות מסוימות אבל החריפה ברובעים הגרמניים של בוקובינה. המתיחות הגרמנית-יהודית צצה לראשונה בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-19, כאשר סטודנטים גרמנים אימצו אנטישמיות דתית והקימו את אגודת הגרמנים הנוצרים בבוקובינה. פעילים יהודים צעירים כמו מאיר אבנר אימצו כתגובה את הציונות. המועדונים שלהם חולקו לאחר מכן בין אלה שתמכו בהגירה מיידית (עלייה) או שעדיין השקיעו אנרגיה ביצירת מפלגה ציונית בבוקובינה. בהקשר זה, מאיר אבנר שיתף פעולה עם בנו שטראוכר ובשנת 1904 הקימו יחד קבוצה יהודית לאומית בשם “איגוד העם היהודי”.

אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה, בבוקובינה הרומנים דרשו בגלוי להתאחד עם ממלכת רומניה והאוקראינים בחרו ברפובליקה העממית האוקראינית. מתחים האלה החלו להתלקח לפרעות אשר דוכו ע”י הצבא הרומני שנכנס לבוקובינה והכניס אותה לרומניה, איחוד שאושר עי אמנת סן זרמן-משנת 1919. במסגרת זאת הצטרף שטראוכר לאבנר וליעקב פיסטינר הסוציאליסט בהקמת מועצה יהודית לאומית נוספת, אזורית, אשר עמדה למען הגנת זכויות הקהילה היהודית. זמן קצר לאחר הקמתה של רומניה הגדולה, המועצה היהודית הלאומית החרימה את הבחירות הכלליות של 1919, ובכך סירבה לשלוח את נציגיה לפרלמנט של רומניה. אבל עד 1923, כל מנהיגי הקהילה היהודית בבוקובינה קיבלו את שלטונה של רומניה באזור. בנו שטראוכר עמד על מצע הדוגל בשמירה על זכויות היהודים בבוקובינה וברחבי הקהילה היהודית-רומנית. בתחילת שנות ה-20, הוא וחסידיו החלו בשיתוף פעולה הדוק עם האיחוד הלאומי של יהודי רומניה (UER) של וילהלם פילדרמן.

האיחוד הלאומי של יהודי רומניה (UER) תמך בתחילה במפלגת העם של אלכסנדרו אברסקו למרות הסימנים של אהדה לאנטישמיות. שטראוכר ואבנר היו למועמדים המועצה היהודית לבחירות ב-1920. שטראוכר התמודד באזור הבחירה “העיר צרנאוצי” גם לפרלמנט וגם לסנאט של רומניה. שטראוכר נבחר כחבר בפרלמנט הרומני ברשימתו של אברסקו בבחירות 1920. בבחירות 1922, לצד יון ניסטור, לשעבר מנהיג מפלגת האיחוד הדמוקרטי, תמך שטראוכר במצע הלאומי הליברלי לבוקובינה. פעילותו בפרלמנט התמקדה באיסוף תמיכה לאמנציפציה ברורה של היהודים, כפי שהובטח באמנת פריז וכפי שבסופו של דבר הוכנס לחוקת רומניה בשנת1923. שטראוכר נתן את אישורו להוראת השפה הרומנית בבתי ספר יהודיים. במהלך שנות ה-20, הוא עמד בהתכתבות עם המנהיג הלאומי הליברלי יון בראטיאנו וציין מקרים שבהם בתי ספר בבוקובינה “טוהרו” ממורים ומנהלים יהודים בן שפוטרו, פרשו או הורדו בדרגה עי משרד החינוך הרומני. בנו שטראוכר העמיד את ההתרחשויות הללו כנגד מעמדם הגבוה של היהודים בצרנאוצי אשר, להערכתו, היוו 50% מאוכלוסיית העיר ו-90% ממשלמי המסים שלה.

בנו שטראוכר נבחר מחדש כחבר בפרלמנט הרומני בהצבעה מיולי 1927. בבחירות 1928, עם תמיכה מחודשת של ניסטור, שטראוכר חזר על כסאו הפרלמנטרי. עם גיבוי מהליברלים הלאומיים, שטראוכר היה למועמד לסנאט בבחירות 1932, אך לא קיבל את ההצבעה. הפוליטיקאי המזדקן נפטר ב-5 לנובמבר 1940, שנה אחת לתוך מלחמת העולם השנייה, וכמה חודשים לאחר הכיבוש הסובייטי של צפון בוקובינה. בנו שטראוכר נפטר בגיל 86 בצרנאוצי וקבור בקריפטה בסגנון מודרני של משפחת שטראוכר, בבית הקברות היהודי בצרנאוצי.

בנו שטראוכר נולד ב-11 לאוגוסט 1854 בכפר רוהוזנה (Rohozna) שליד סדגורה (Sadagóra) מאוחר יותר האזור היה לחלק מהעיר צרנאוצי. הוא היה בנו החורג של סוחר עשיר. בנו שטראוכר סיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה של העיר צרנאוצי ובהמשך למד משפטים באוניברסיטת וינה בתור נתין של האימפריה האוסטרו-הונגרית. בבית הספר למשפטים בצרנאוצי קיבל תואר דוקטור למשפטים שלו בשנת 1880 והחל לעסוק בעריכת דין בפועל וגם היה לזמן מסוים תובע ציבורי.

בנו שטראוכר התפרסם בתור תומך במדיניות חברתית ונבחר למנהיג הקהילה היהודית המקומית ב-1882 ובשנת 1884 לציר במועצה המקומית של העיר צרנאוצי. למרות שהתערב בחוגים לאומיים יהודים, בנו שטראוכר נשאר מבחינה פוליטית עצמאי, שיכול היה לגייס את הפרולטריון האורתודוקסי היהודי בפעולות פוליטיות נגד האליטות היהודיות המתבוללות יותר של העיר.

מהתחלת הפעילות הפוליטית שלו פעל בנו שטראוכר בצורה אינטנסיבית למען הכרה של השלטונות האוסטריים בקהילה יהודית בדוכסות בוקובינה, כחלק מתהליך להענקת ייצוג יחסי לכל הקבוצות האתניות. שטראוכר גם הידק את קשריו עם הקהילה האתנית הרומנית הגדולה באזור ולרעיה בשנת 1883, נאם במפגש תרבותי של מועדון הסטודנטים זיונימאה (Junimea Societatea Academică ) והביע שבחים על אנשי הדת הרומנית האורתודוקסית.

כשהציג את עצמו כמועמד בבחירות לפרלמנט האוסטרי בשנת 1897, שטראוכר זכה לחברות כמייצג את הדוכסות בוקובינה. בנו שטראוכר נבחר מחדש בהפרש גדול גם במהלך המרוץ הבא ושמר על תפקיד זה בעשורים הבאים, לאורך מלחמת העולם הראשונה ועד לסוף המלוכה ההבסבורגית. בשנת 1907, בעקבות הכנסת זכות הבחירה הכללית לגברים, שטראוכר היה אחד מארבעת צירי המפלגה הלאומית היהודית שנבחרה באותה שנה. בשנת 1900 נבחר בנו שטראוכר גם לפרלמנט של דוקסות בוקובינה (Dieta Bucovinei) ושמר על כסאו עד 1918. כמו כן, מונה בתפקידי ניהול של בנק החיסכון של בוקובינה, של לשכת המסחר, של מבשלת צרנאוצי, ומשנת 1905, דירקטור בועד בית הספר האזורי.

לאחר 1903, בנו שטראוכר אושר כנשיא הגוף הייצוגי של הקהילה היהודית בצרנאוצי ובשנה שלאחר מכן נכנס לראשות מועצת העיר צרנאוצי, שם שלטו תומכיו ב-20 מתוך 50 מושבים, מה שנתן לו אמירה מכרעת בבחירת ראש עיריית צרנאוצי וכתוצאה מכך בצרנאוצי נבחרו פעמיים יהודים כראש העיר והייתה “הבירה האוסטרית” היחידה שעשתה זאת.

גם בשנת 1903, בנה שטראוכר ידידות עם אינטלקטואלים מהקהילות העיקריות האחרות של בוקובינה, אאורל אונציול הרומני, ממפלגת האיכרים הדמוקרטית, והאוקראיני ניקולאי פון ואסילקו. שלושתם הקימו ארגון “ברית החושבים החופשיים” אשר שנודע בגינוי התפשטות האנטישמיות. הרעיון המאחד של השלישיה הזאת היה רפורמה בבחירות, כלומר הניסיון לצמצם את מספר המושבים שהוקצו לבויארים בפרלמנט של דוקסות בוקובינה.

עד כאן החלק הראשון בתולדות בנו שטראוכר.

בשנת 1924, בדפי העיתון היהודי הלאומי “הגאולה” (Mântuirea) הופיעה תוכנית פוליטית יהודית אמיתית שבה הושם דגש מיוחד על אישור הזהות הלאומית היהודית, אשר היה אמור להיות מושג באמצעות: “ארגון הבסיסים היהודיים הדמוקרטיים והלאומיים של הקהילה, הכרה בקהילה כאישיות משפטית, יצירת נציגות אחת ומאוחדת להגנה על האינטרסים הלאומיים של היהודים ברחבי רומניה כולה”.

לפוליטיקה היהודית, שהיתה במחלוקת ונשארה כזאת לאורך כל התקופה שבין המלחמות, המאפיין העיקרי החשוב היה המאבק עבור ההובלה הפוליטית בין הקהילות היהודיות של הממלכה הוותיקה והקהילות החדשות של טרנסילבניה, בסרביה ובוקובינה, כאשר שני הגושים מספקים תשובה שונה לשאלה מה זה אומר להיות פרלמנטר יהודי ברומניה הגדולה. מצב זה נבע בעיקר מהאופי המעורבב של הקהילות היהודיות. עירבוב של היהודים המאמינים האורתודוקסים ועד ליהודים החילוניים שנטמעו באופן מוחלט או חלקי בתרבות הרומנית, הגרמנית, ההונגרית או הרוסית. עוד סיבה שורשית להבדל הזה היתה המציאות החברתית לאחר 1919 של קיומה של קהילה יהודית שהתחלקה לשתי קבוצות גדולות, היהודים הוותיקים של הממלכה, המייצגים 30% מכלל האוכלוסייה היהודית, והיהודים שחיו בתוך האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה רוסיה הצארית המייצגת את שאר 70 האחוזים. בתנאים כאלה, אפשר להבחין ברוב ניכר של יהודים שהתייחסו לרומניה הגדולה כאל מדינה שיש להם מעט מאוד דברים במשותף.

בסרביה מציגה מקרה מיוחד, כאשר בתחילת התקופה שבין המלחמות, נשלטה הסביבה היהודית האורתודוקסית עי מפלגת אגודת ישראל בראשות הרב יהודה לייב שירלזון, אבל לציונות שהייתה באמת הקו הפוליטי היהודי החזק ביותר באזורים החדשים של רומניה הגדולה, בסיסה היה במחוז בסרביה, שבו המסורת הישנה ניזונה עוד יותר מזרם של אלפי פליטים מרוסיה הסובייטית. היהודים הבסרביים, שפחות דיברו את השפה הרומנית ולכן היו זרים למציאות הרומנית, הבינו מהר מאוד שמקומם הוא ליד היהודים מטרנסילבניה ובוקובינה, עמם חלקו את אותן אמונות פוליטיות ובמידה מסוימת גם את שפת היידיש.

בבוקובינה, התנועה הציונית המבוססת על מבנה ארגוני עם השפעה אוסטרית, שהשתמרה מלפני מלחמת העולם הראשונה, החזיקה מעמד ברוב המרכזים היהודיים, בעיקר בקהילה היהודית בצרנאוצי.

בטרנסילבניה המצב היה קצת יותר מסובך בשל קיומה, מצד אחד, של תופעת ההתבוללות בתוך התרבויות ההונגריות והגרמניות ומצד שני, הנוכחות בצפון טרנסילבניה של הקהילה החסידית השמרנית, ללא שום נטייה למודרניזציה, עוינת הן ללאומיות היהודית והן להתבוללות. המעבר הפתאומי ממשטר פוליטי סובלני, באימפריה האוסטרו-הונגרית קיבלו היהודים אמנציפציה כבר ב-1867 למשטר הרומני בעל יחס עוין לאיזרוח היהודים גרם למנהיגים היהודים לחפש הכרה במעמד של מיעוט לאומי, בהתחשב שהחלפת המעמד שלהם מהונגרים של הדת משה למעמד של רומני של דת משה, נראה להם חסר משמעות. מה שבטוח שבוקרשט מעולם לא הצליחה למלא את התפקיד הרצוי של מרכז פוליטי יהודי ברומניה הגדולה.

ההבדלים הגדולים בין ארבע הקהילות היהודיות, שגורלם לאחר 1919 היה להתקיים באותה מדינה, לא רק שלא דעכו לאורך כל התקופה שבין המלחמות, אלא להיפך, הולידו מסגרת בלתי צפויה, שבה הקהילה היהודית בכללותה לא חיה בתואם ונותרה מפוצלת מאוד לא רק מבחינה של מבנים פוליטיים, אלא גם מבחינת ארגון קהילתי וחיי דת. רק באמצע שנות ה-30, תחת איום של הסכנה הנאצית והיחלשות הדמוקרטיה הרומנית, הצליחו הגושים להתקרב ולהתגבר על יריבויות אך מאוחר מדי כיוון שלא הצליחו למנוע את השואה.

עד כאן פרק השלישי ואחרון בניתוח הקצר של התפתחות החברה היהודית ברומניה בתקופה שבין מלחמות העולם

.

רק בתקופה בין השנים 1922-1926 ניתן להזכיר פעילות פרלמנטרית יהודית אמיתית. הסנאטורים היהודים, ללא קשר לשיוך הפוליטי שלהם, יוצרים חזית משותפת ועוסקים בדיונים הפרלמנטריים של התקופה הקשורים להגנה על האינטרסים של השותפים הדתיים שלהם. כמו כן כעת, מתקיים הסכם הבחירות הראשון שנחתם בין “איחוד היהודים הרומנים” (Uniunea Evreilor Români) למפלגת האיכרים (Partidul Național Țărănesc) , ולאחריו נכנס לפרלמנט הנציג הרשמי הראשון של האוכלוסייה היהודית, בדמותו של אדולף שטרן. בשנת 1919, יהודי הממלכה הישנה נהנו מנוכחות של ארגון איחוד יהודי האדמה ( UEP Uniunea Evreilor Pământeni) , יוזמה פוליטית השייכת לשנת 1910, בעלת חשיבות מיוחדת לטווח הארוך, בראשות אדולף שטרן ולאחר מכן בראשות וילהלם פילדרמן (אישיות יהודית ממעלה ראשונה אשר כתבתי עליו מאמר ברובריקה זאת בפברואר 2020 ) , שהייתה לו מטרה נכונה להאסוף ולאחד את כל היהודים סביב קבלת שוויון זכויות ואזרחות רומנית.

לאחר ארגון מחדש ב-1923, ה-UEP, שהפך לאיחוד יהודי רומניה (Uniunea Evreilor Români UER), אימץ מעמד של ארגון מעל כל אינטרס מפלגתי, שכל היהודים, ללא קשר לאמונותיהם הפוליטיות, היו אמורים לתמוך כדי להשיג אמנציפציה אמיתית ומוחלטת. צרכי הרגע דרשו, מעל הכל, השגה יעילה של זכויות עבור היהודים, על ידי פיקוח על יישום הוראות חוקת 1923 ומאבק באנטישמיות, במיוחד באנטישמיות הרשמית.

בחזונו של וילהלם פילדרמן, המנהיג של הפוליטיקה של היהודים, הרוח הנאורה, ליברלית וחילונית היו יהודי רומניה אמורים להשתלב בחיים החברתיים והפוליטיים של המדינה, ובכך להפוך לאזרחים נאמנים של מדינה דמוקרטית. רומניה ודמוקרטיה, היו סימביוזה אשר פילדרמן קיווה, תבטיח את שמירת הזכויות שהושגו. עבור המנהיג היהודי לזהות היהודית היה תוכן חילוני והסכים לרכישת ידע מסוים בהיסטוריה, שפה ותרבות יהודית, אך סירב מכל וכל לרעיון הבידוד התרבותי, ואף פחות מכך, הפוליטי.

פילדרמן לא הציע התבוללות, אלא הסתגלות, שאינה שוללת את שמירת הזהות הלאומית היהודית. לשילוב טוב ומהיר יותר של היהודים בחברה הרומנית, חזה וילהלם פילדרמן השגת התקרבות בין היהודים לרומניים, שתועיל לשני הצדדים אשר אמורה להתממש על בסיס שני עקרונות, השמירה בתוך ה”רומניות” של “אישיות יהודית אתנית” וההצגה האובייקטיבית ביותר של ההיסטוריה והתרבות היהודית בכל החינוך הרומני. בנוגע לאנטישמיות, הברית עם כוחות פרוגרסיביים רומניים המוכנים להבטיח הגנה על האינטרסים היהודיים נחשבה עי פילדרמן כאחד מעקרונות היסוד של הטקטיקות להילחם בתופעה זאת. אותו רעיון היה גם הבסיס לאסטרטגיית הבחירות של איחוד יהודי רומניה, דהיינו כריתת הסכמי בחירות עם אותן מפלגות פוליטיות שהיו מוכנות לכלול, מתוך שכנוע או מסיבות אלקטורליות, את דרישות האיחוד.

בצד השני של המתרס, הייתה האלטרנטיבה הלאומית-ציונית, שדמותה הסמלית הייתה אברהם לייב זיסו (גם אישיות יהודית ממעלה ראשונה אשר כתבתי עליו מאמר ברובריקה זאת בינואר 2020), שנוצרה בהשפעת דור האינטלקטואלים היהודים שצמחו בתחילת המאה בגרמניה, שהיו נגד דור ההתבוללות של הוריהם, בעד הרעיון של התקומה הלאומית והדתית דרך החזרה למקורות של היהדות באמצעות הציונות. חסיד מושבע של איחוד הרעיון של הלאומיות היהודית מהפזורה עם הציונות הפלסטינית, זיסו היה זה שפתח דרך חדשה בחייהם של יהודי רומניה עם הקמת העיתון היהודי הלאומי “הגאולה” (Mântuirea) ב-1919, אשר בו בפעם הראשונה, עבור יהודי רומניה נדרש הסטטוס של מיעוט לאומי.

עד כאן פרק השני בניתוח הקצר של התפתחות החברה היהודית ברומניה בתקופה שבין מלחמות העולם

.

השנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה חשובות במיוחד, הן מתוך הקהילה היהודית והן מחוצה לה. דבר ראשון, מתגבשים כעת זרמים חדשים ומגמות פוליטיות יהודיות, שנקבעו הן על ידי ההתפתחויות הרומניות שלאחר המלחמה והן בהתפתחויות הבינלאומיות. השינויים הגדולים בגישה היהודית לפוליטיקה, שנוצרו ומתואמים למציאות פנימית וחיצונית החדשה, לא רק שהולידו קווי התנהלות פוליטיים שונים, אלא בסופו של דבר פיצלו את הקהילה היהודית כולה לאורך כל התקופה שבין המלחמות. דבר שני, שנת 1919 היא השנה של ועידת השלום בפריז, אירוע אשר מנקודת מבטו של המיעוט היהודי מביא עמו את האמנציפציה של היהודים ברומניה. באור זה, ניתן להגדיר את שנת 1919 כשנת הנס של ההיסטוריה היהודית המודרנית ברומניה.

לאחר 1919, מצאו עצמם יהודי הממלכה הישנה (Vechiul Regat), בגלל שנכללו בן לילה בגבולות החדשים של רומניה הגדולה, במצב שונה מהותית בהשוואה לזה שלפני המלחמה. חייהם מתפתחים כעת בהקשר המסומן בעיקר עי העובדה שלאחר האיחוד עם טרנסילבניה, בסרביה ובוקובינה, הגבולות הטריטוריאליים החדשים של רומניה כוללים שלוש קהילות יהודיות מובחנות בהחלט, אשר ביחד עולות מספרית על אלו של הממלכה הישנה.

מדובר בשלוש קהילות המובדלות בבירור לפי ההיסטוריה שלהן, לפי מידת ההשתייכות למסורת היהודית, לפי הארגון הפנימי והמעמד האזרחי, לפי המבנה הכלכלי-חברתי, לפי המעורבות הפוליטית, ולפי דרך התיחסות לתרבות ולחברה הרומנית כולה. בממלכה הישנה, ישנה קהילה קטנה יחסית במונטניה, אבל הרבה יותר פתוחה למודרניזציה, בניגוד לזאת שבמולדובה, שהיא הרבה יותר גדולה ויותר מסורתית. הקהילות של בסרביה ובוקובינה, שנוצרו שתיהן בחסות תרבות היידיש, שונות זו מזו בגלל מעמדן הקודם, יהודי בסרביה באו ממשטר רוסי מדכא עם פוגרומים, בעוד שבבוקובינה היהודים נהנו משלטון אוסטרי סובלני הרבה יותר.

טרנסילבניה בתורה מציגה מצב מורכב במיוחד, עובדה הנובעת מהבדלים בין האזוריים הפנימיים. אם בקרישנה ובמראמורש (Crișana-Maramureș) מדובר על קהילה יהודית מהסוג המזרחי, בדומה לזאת שבגליציה, בבנאט ובאזור טרנסילבניה ההיסטורית נמצאות קהילות יהודיות המשולבות בסביבה התרבותית ההונגרית או הגרמנית, אשר בערים בודדות אף הוטמעו לחלוטין.

ההתפתחות של יהדות רומניה מצביעה על כך שהגורל הושפע במידה ניכרת גם מהמהפכה הבולשביקית וגם ממלחמת האזרחים הרוסית, עם השלכות קצרות וארוכות טווח, וכן מהצהרת בלפור, משנת 1918, לגבי הבית הלאומי היהודי בפלסטין, אירוע שמקדם חזק את התנועה הציונית ברומניה. צירוף המקרים הכמעט סמלי בין שני האירועים מתרחש ע”מ להדגיש את האפשרויות החדשות שעמדו בפני יהודי רומניה.

מכיוון שמדובר עדיין בשנת 1919, חובה להתיחס גם למעמדה המשפטי של היהדות הרומנית. ממלכת רומניה הגדולה אשר סופית, לפחות מבחינה תיאורטית, בוועידת השלום בפריז חתמה ב-9 לדצמבר 1919 על חוזה המיעוטים והסכימה, באופן קולקטיבי, להעניק אזרחות רומנית, ללא כל פורמליות, לכל התושבים היהודים שלא החזיקו באזרחות אחרת. יחד עם זאת, נקבע כי הדת וההשתיכות האתנית לא יכולים להוות מכשול בקבלת זכויות אזרחיות, פוליטיות וכלכליות. גם הזכות לשימוש בשפת האם בפולחן ובתחום הדתי היא אבסולוטית.

עד כאן פרק הראשון בניתוח הקצר של התפתחות החברה היהודית ברומניה בתקופה שבין מלחמות העולם.