אלופת רומניה בכדורגל FCSB, תפגוש את קבוצת הכדורגל ישראל מכבי תל אביב בסיבוב המוקדמות השני של ליגת האלופות, בהתאם להגרלה. אם תצליח לעבור את קבוצת סן מרינו AC Virtus 1964 בסיבוב המקדים הראשון, FCSB תשחק את המשחק הראשון בבית מול מכבי תל אביב ב-23 או 24 ליולי, כשהמשחק השני מתוכנן ל-30 או 31 ליולי.
למכבי תל אביב 25 תארי אליפות ישראל, האחרון שבהם זכתה בעונה שעברה. מכבי זכתה 24 פעמים בגביע ישראל והעפילה פעמיים בתולדותיה בקבוצות ליגת האלופות, בעונות 2004-2005 ו-2015-2016.
קבוצת הכדורגל UTA Arad מהליגה הראשונה של רומניה רכשה את הקשר הישראלי לואי חלף. בן 23, חלף הוא שחקן נוער לשעבר של ישראל ויכול לשחק גם כקשר התקפי וגם כחלוץ. הוא מגיע מהליגה הראשונה בישראל, ממכבי בני ריינה. הוא שיחק 34 משחקים בעונה הקודמת, כבש 4 פעמים וסיפק אסיסט מכריע.
בפברואר 1967, סורל אתרוג ובת וזוגתו היו מעורבים בתאונת דרכים מסכנת חיים. ליקה נפצעה קל, אך סורל שנהג שבר את שתי רגליו ואת האצבע האמצעית של ידו הימנית. ההחלמה, שכללה מספר ניתוחים, ארכה חודשים רבים. במהלך תקופה זאת אתרוג הפך מיואש ומתוסכל. הוא עזב את איטליה, מקום שחשב עליו כביתו השני. בשנת1969 סורל אתרוג מעצב ומאייר את הספר הפואמות Chocs מאת יוג’ין יונסקו.
שנות ה-80 המוקדמות היו שנים של שינוי כמו גם של ניסויים יצירתיים מתמשכים עבור האמן. בשנת 1980, אתרוג ואשתו ליקה התגרשו ולזוג לא היו ילדים, האמן פתח סטודיו בפריז, שם עבד שנתיים תוך כדי שמירה על הסטודיו שלו בטורונטו. אתרוג ידוע גם בכתביו, פרסם מחזות, שירה וחיבורים פילוזופיים.
ידידותו עם סמואל בקט הולידה שני פרויקטים משותפים. בשנת 1982, אתרוג עיצב ואייר את הספר Imagination Dead Imagine, המבוסס על טקסט מאת בקט, ובשנת 1984 אתרוג יצר, ביצע, עשה כוריאוגרפיה ואפילו הלחין את המוזיקה האלקטרונית ליצירה ביצועית שכותרתה The Bodifestation of the Kite , לרגל יום הולדתו של הסופר האירי סמואל בקט. העבודה של פיסול המונומנטליתPowersoul, אותה יצר אתרוג לאולימפיאדת הקיץ 1988 בסיאול, דרום קוריאה בגובה עשרה מטרים. קונסטרוקציית הפלדה הזאת היא היצירה עם המימדים הגדולים ביותר של אתרוג.
למרות ששנות ה-90 של המאה הקודמת הביאו שבחים והכרה רישמית לסורל אתרוג, כגון נבחר כחבר במסדר קנדה ב-1995 ו-Chevalier de l’Ordre des Arts et des Lettres של צרפת ב-1996, זה גם סימן את תחילתה של ירידה בבריאותו ובאנרגיה שלו. האמן, שהקדיש את חייו לאמנות ונודע בפרודוקטיביות ובחדשנות שלו, היה מוטרד מיכולתו הולכת ופוחתת לעבוד ולכן התבודד.
בספטמבר 1996 חזר אתרוג לרומניה, ארץ הולדתו, לראשונה מזה ארבעים ושש שנים. הוא הוזמן להשתתף בכנס רדיו רומניה הבינלאומי בבוקרשט. במהלך ביקור זה החל דיון לגבי תערוכה רטרוספקטיבית של סורל אתרוג בארץ הולדתו. אתרוג חזר לרומניה גם בשנה שלאחר מכן, אבל הרטרוספקטיבה מעולם לא יצאה לפועל. הנסיעות הללו השפיעו עליו מאוד. למרות שלא חזר לעיר הולדתו יאשי, אתרוג דיבר על ההלם שלו כשגילה שמספר בתי הכנסת והמוסדות ששימשו בעבר את הקהילה היהודית המשגשגת ברומניה הצטמצם מאוד.
בעקבות מסעותיו ברומניה, האמן חווה את פרץ היצירתיות האחרון שלו בסדרה שהוא כינה הקומפוזיטים, מכלולים עשויים מעץ וחומרים כמו ארגזי חלב, מסמרים ונורות. למרות שצבעיהם העזים וצורותיהם עשויות להדהד את רוח טובה יותר של אתרוג, בחינה מדוקדקת יותר מגלה שהם מלאים בהתייחסויות למחנות ריכוז, רכבות ותאי גזים שמשקפים את הטראומה של זיכרונות ילדותו שנדלקו מחדש עם חזרתו לביקור ברומניה.
בשנת 2005, סורל אתרוג ייצג את קנדה בביאנלה של ונקובר וזכה בפרס מפעל חיים של מועצת המנהלים של הביאנלה. בשנותיו האחרונות החל אתרוג להתרכז במורשת מפעל חייו והיכן היא תישכן. הוא עסק בשיחות בנוגע ליצירת מרכז פיסול או מוזיאון שבו ניתן לראות ולהבין את אומנותו במסגרת ברורה. לאחר שאתרוג שבר את הירך והושפז בבית החולים הר סיני בטורונטו באוקטובר 2010, הוא החל לדמיין יצירת גלריה בתוך בית החולים שבה יצירות האמנות שלו יוצגו והמטופלים יוכלו למצוא נחמה ומזור. אתרוג הציע לתרום כמות נכבדת של יצירות, שנועדה להראות את “תודתו לתושבי טורונטו וקנדה על שאפשרו לו להמשיך את התשוקה שלו לאמנות”. החזון של אתרוג התממש במלואו לאחר מותו עם חנוכת גלריה בשנת 2016 בבית החולים הר סיני בטורונטו. כיום, הגלריה הזאת היא אחד האוספים הגדולים ביותר של יצירותיו של סורל אתרוג.
התערוכה האחרונה שהתקיימה במהלך חייו של אתרוג, הייתה רטרוספקטיבית ונפתחה באפריל 2013 ובמקביל ליום הולדתו השמונים של האומן. כעבור מספר חודשים הוא אושפז שוב ובגיל 81 ב-26 לפברואר 2014 האומן הפלסטי סורל אסריק אתרוג הלך לעולמו.
202 אנשים בעלי אזרחות רומנית הצביעו לבחירות לפרלמנט האירופי ב-3 מקומות ההצבעה אשר אורגנו במדינת ישראל. 76 אנשים הצביעו בקלפי בקונסוליה בתל אביב, 77 אנשים הצביעו בקלפי ICR תל אביב, ו-49 אנשים הצביעו בקלפי בקונסוליה הכללית של רומניה בחיפה.
הכי הרבה אזרחים רומנים הצביעו בחו“ל ברפובליקה של מולדובה (56,713), בריטניה (31,212), גרמניה (25,397), איטליה (24,531), ספרד (20,565), בלגיה (9,593), צרפת (9,441), אוסטריה (6,645), הולנד (6,565).
ICR ניו יורק מארגן, בשיתוף עם Drama Book Shop וג‘יי מייקלס גלובל תקשורת, אירוע להשקת ספר התיאטרון האחרון מאת הסופרת הרומנית–אמריקאית כריסטינה א‘ בז‘אן, ”Finally Quiet: Four Plays from Bucharest to Washington, D.C.”, שפורסם בתחילת השנה שעברה על ידי NoPassport Press.
ההשקה תתקיים ב-18 ליוני, בצורה של שיחה בין הכותבת, קול עוצמתי של הפזורה הרומנית, מחברת המחקר המפורסם “אינטלקטואלים ופשיזם ברומניה בין המלחמות: The Criterion Association”, לבין דיוויד ריגנו (David Rigano), מנחה של הפודקאסט של Drama Book Show, שתושלם בקריאה מארבעת היצירות הכלולות בספר, בביצוע שחקנים אמריקאים. הדיאלוג ישוחרר מאוחר יותר כפודקאסט וזמין גם בדפי המדיה החברתית של ICR ניו יורק. באירוע יוצג גם ‘בוכנוואלד‘, מחזה שמתעמק במאבקי הכוחות סביב השימוש במחנות ריכוז נאציים על ידי הסובייטים לאחר מלחמת העולם השנייה, ומושך שוב את תשומת הלב לאיומי הפשיזם העולמיים של ימינו ולתוקפנות הרוסית.
כריסטינה א‘ בז‘אן היא היסטוריונית, סופרת, מחזאית רומנית–אמריקאית. את התואר הראשון בפילוסופיה קיבלה מאוניברסיטת נורת‘ווסטרן, שם גם למדה תיאטרון. היא גם בעלת תואר שני ותואר שלישי בהיסטוריה מודרנית מאוניברסיטת אוקספורד. היא הייתה בעלת מילגות לימודיים מפולברייט ורודס, וקיבלה גם מלגות ממוזיאון השואה בארה“ב, מרכז וילסון ואוניברסיטת ג‘ורג‘טאון. כחוקר במוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית, בז‘אן תרמה ל-“אנציקלופדיה של מחנות וגטאות 1933-1945″.
6 סרטים בדיוניים אירופיים שהנושא המרכזי שלהם הדילמות מוסריות והוצגו בבכורה עולמית בפסטיבלים גדולים הם חלק מהתחרות של המהדורה ה-11 של “Ceau, Cinema!” מטימישוארה, עיר במערב רומניה, פסטיבל שיתקיים בין ה-17 ל-21 ליולי 2024.
הסרטים מגיעים מבולגריה, גרמניה, ישראל, פולין, סרביה וטורקיה ויתחרו על הפרס “ראזבן ג‘ורג‘סקו” של ה פסטיבל Ceau, Cinema ופרס הקהל. חבר השופטים מורכב מהשחקניות אילינקה מנולאקה ואולגה טורוק והבמאי אדריאן סיטארו.
בסרט “החייל הנעלם (The Vanishing Soldier, 2023), בבימויו של הישראלי דני רוזנברג, חייל בן 18 בורח משדה הקרב לפגוש את חברתו בתל אביב ומגלה שהצבא משוכנע שהוא נחטף תוך בלבול המלחמה. הסרט היה חלק מתחרות פסטיבל לוקרנו.
Ceau, Cinema הוא פסטיבל המוקדש לקולנוע אירופאי. הפרויקט הוא חלק מתוכנית התרבות הלאומית “טימישוארה – בירת התרבות האירופית 2023″.
במהלך התקופה הזאת הראשונית של שהייה בקנדה התוודע סורל אתרוג ליצירתם של האמנים הבריטים הנרי מור וברברה הפוורת (Barbara Hepworth), שיצירות שלהם נאספו ע”י סם ואיילה זקס ואשר יחד עם הפסל הרומני קונסטנטין ברנקושי , ישפיעו על יצירתו של אתרוג בהמשך כל הקריירה שלו. סורל אתרוג חזר לעיר ניו יורק בסתיו 1959 אך החל במהירות בתהליך להיות אזרח קנדי. אחרי הקיץ הקנדי המוצלח שלו, הוא יכול היה להרשות לעצמו לשכור סטודיו ראוי במנהטן ולעזוב את עבודתו במשרה חלקית כדי להתחייב לאמנות שלו במשרה מלאה. סורל אתרוג עזב את הקונסטרוקציות המצוירות שלו כדי להתמסר לפיסול, כשהוא עדיין משרטט באופן קבוע. ההכנות לפסלים של סורל אתרוג מנו מאות שרטוטים עבור כל יצירת פיסול בודדת.
סורל אתרוג מכר את היצירות הקנדיות הראשונות שלו לסם ואיילה זקס ובאמצעותם לחבריהם האספנים. עד מהרה זכה לייצוג בגלריה מוס שבשכונת יורקוויל בטורונטו, שהתמחתה במיצוב אמנים מקומיים בהקשר הבינלאומי, וכמובן באירופה. הבעלים של הגלריה, וולטר מוס העניק לאתרוג את המופע הקנדי הראשון שלו, שנפתח ב-1 לאוקטובר 1959. גם בשלב מוקדם זה של הקריירה שלו, אתרוג מעורב בעצמו בהחלטות לגבי אופן קידום היצירה שלו. וולטר מוס חש שהדפסת קטלוג תערוכה היא פזרנות מיותרת. אתרוג טען מנגד שהוא ישלם על זה מכיסו אם יהיה צורך וזכה בוויכוח.
אתרוג המשיך לשכלל את כישוריו הטכניים כפסל. הוא תרגל לא רק יציקה בגבס, אלא גם התחיל ללמוד את הפרטים הטכניים של יציקת ברונזה, במיוחד את תהליך השעווה הרב-שלבי בבית היציקה לאמנות מודרנית בניו יורק. הוא השתמש בברונזה כמעט בכל הפסלים שלו מאותה נקודה והלאה והתגאה ביכולתו לנהל בעצמו בלבד את התהליך עתיר העבודה הזה. המעבר למדיום וסגנון חדשים הניב הצלחות מיידיות. מוס בגלריה שלו העניק לסורל אתרוג תערוכה שנייה בשנת 1961, שהציגה יצירות שמשכו את תשומת לבו של אספן האמנות האמריקאי החשוב יוסף הירשהורן. הוא רכש מיד שמונה פסלים. מכירה זאת הייתה חסרת תקדים בעולם האמנות הקנדי באותה תקופה והייתה חשובה מספיק כדי לדווח עליה בכל העיתונים הגדולים של טורונטו.
סורל אתרוג קיבל את מעמד של תושב קנדי ב-1962 אבל נשאר בניו יורק עוד שנה כדי להשלים את לימודיו. בשנת 1963 חזר אתרוג לישראל לראשונה מאז 1958. הוא גם נסע ליוון, איטליה, הולנד וצרפת עם אחותו, ציפורה, שהמשיכה איתו לניו יורק ולטורונטו לאחר מכן. בפירנצה איטליה סורל אתרוג נתקל לראשונה באמנות האטרוסקית. העבודות העתיקות הללו יהפכו להשראה למה שאתרוג יכנה את תקופת הקישורים שלו, שבמהלכה הן הפסלים שלו והן ציוריו הציגו מוטיב של שני אלמנטים המחוברים בלולאה.
בשנת 1965, אתרוג הציג את התערוכה הנודדת הראשונה שלו, שנפתחה בגלריה מוס בטורונטו לפני שעברה לגלריית פייר מאטיס בניו יורק, לגלריה פליקס לנדאו בלוס אנג’לס, והסתיימה בגלריה דרזדנר במונטריאול. תערוכה זאת זכתה לתשומת לב רבה בטורונטו הודות יצירות בקנה מידה גדול, ששתיים מהן “אם וילד” ו-“קפריצ’יו” היו בגובה של כשלושה מטרים והותקנו מחוץ לגלריה מוס למשך התערוכה. הבחירה ביצירות מונומנטליות וארבעת המקומות של התערוכה היו אסטרטגיה מודעת שתוכננה על ידי אתרוג ומוס כדי להבליט את המוניטין הבינלאומי של אתרוג.
בשנת 1966, אתרוג נבחר לייצג את קנדה בביאנלה בוונציה, אחת התערוכות החשובות בעולם האמנות ושני פסלים שלו בקנה מידה גדול, “אם וילד” ו-“מוזס” הוצבו מחזית לביתן הקנדי. סורל אתרוג עבר להתגורר בפירנצה, שם שכר גם דירה וגם סטודיו. הוא החל ליצוק את עבודתו בבית היציקה הנודע מיכלוצ’י בעיירה הסמוכה פיסטויה, וכאן רוב פסליו ייוצקו לברונזה למשך שארית הקריירה שלו. אתרוג, שהתגורר באיטליה, יכל לבקר בקביעות את משפחתו בישראל. באחד מאותם נסיעות הוא הכיר את אשתו לעתיד, ליקה בהר, מעצבת אופנה, שעברה להתגורר איתו באיטליה.
במהלך האסיפה הכללית של האיחוד שהתקיימה לאחרונה, התרחש פיצוי מוסרי ראוי ומיוחל לצייר ופסל דגול שנולד לפני 94 שנים ביאשי (צפון מזרח רומניה), סמי בריס. לאחר כמעט 65 שנה מאז הרחקתו מאיגוד אמנים הפלסטיים מרומניה, בטענה שעבודותיו לא המחישו “ריאליזם סוציאליסטי”, הוחזר סמי בריס לאיגוד בהצבעה פה אחד. בעל פעילות מוערכת על ידי הגלריות הגדולות בעולם, זכה סמי בריס, אמן צרפתי ממוצא יהודי, יליד רומניה, להכרה ראויה מחוץ לגבולות המדינה.
בשנה האחרונה, אירגונן של 7 תערוכות רטרוספקטיביות ברומניה במוזיאון Ţării Crişurilor אורדיה, במוזיאון לאמנות קלוז’-נאפוקה, בארמון התרבות יאשי, ב-ARCUB בוקרשט, הביאנלה הכחולה בראשוב, במוזיאון “קרול הראשון” בראילה, במוזיאון להיסטוריה של מחוז ולצ’ה, בארמון ברנקובני ממוגושואיה, מייצג גישה בעלת מטען סמלי עמוק, הן עבור האמן והן עבור רומניה. התערוכות ברומניה, ביוזמתה ובביצועה של מבקרת האמנות עדינה רנסצאה (Adina Renţea), מייצגות את המחווה הגדולה בעולם לאמנותו של סמי בריס. התערוכות כללו יצירות של ציור, פיסול, רישום, שלא הוצגו מעולם ברומניה, השלימו ציוני דרך של החיים האישיים והאמנותיים, מכתבים של אישים חשובים בעולם התרבות הבינלאומי, מאמרים מעיתונים חשובים בנוגע לאמנותו.
התיאטרון היהודי הממלכתי מארגן, בין התאריכים 28-31 למאי, את המהדורה ה-9 של פסטיבל התיאטרון היידיש הבינלאומי TES FEST. במהלך 4 ימי הפסטיבל, יוצגו על במת התיאטרון היהודי הממלכתי להקות תיאטרון מקצועיות בשפת היידיש מארה“ב ומישראל, להקות כליזמרים ומבצעים בעלי שם עולמי, שמטרתן להביא את תרבות היידיש לידיעת הציבור על כל היבטיה. הפסטיבל פונה לקהל הרחב ומטרתו לפתוח, באמצעות אמצעי ביטוי ספציפיים, שער ידע ובכך לתרום להבנה, קבלה והתקרבות בין תרבויות.
דרך ה– TES FEST, התיאטרון היהודי הממלכתי מבקש להביא לידיעת הציבור את הייחודית של תרבות היידיש, ע”י הצגתה בהקשר התרבותי העכשוי, אך גם להגביר את העניין בהשגת תקשורת בין–תרבותית טובה יותר עם קהילות אשר מקדמים את תרבות היידיש בעולם, עם שימור המסורת התרבותית היהודית ברומניה והעברת המורשת התרבותית היהודית, באמצעים אמנותיים, ברחבי העולם. מטרתו העיקרית של התיאטרון היהודי הממלכתי היא לשמר ולקדם את התיאטרון והתרבות בשפת היידיש, לטפח ולקדם מסורות יהודיות, להפיץ תרבות באמצעות הכרת השפה, הספרות והמסורות, תמיכה ברב–תרבותיות וברב–לשוניות במשך למעלה מ-6 עשורים.
שגריר רומניה בישראל, ראדו יואניד, השתתף במפגש עם בני משפחות החטופים בעזה, שאורגן על ידי שגרירות גרמניה ופורום בני הערובה. הפגישה הציעה לשגרירים ולדיפלומטים אחרים הנוכחים את ההזדמנות להקשיב לדיווחיהם ולציפיותיהם.
כל פגישה עם בני משפחתם של בני הערובה בעזה היא רגע כואב ביותר, הצהיר ראדו יואניד. השגריר הבטיח לסימונה שטיינברכר, אמה של דורון שטיינברכר, בת30, אזרחית רומנית–ישראלית, וכן לבני משפחתם של בני הערובה האחרים, כי המאבק לשחרור החטופים והמאבק באנטישמיות נותר בעינו.
מחשבותינו עדיין עם בני הערובה ומשפחותיהם, וקריאה של רומניה לשחרורם המיידי וללא תנאים היא קריאה קבועה, כך מסרה שגרירות רומניה בישראל.
עמליה רוזן נולדה ב-12 לספטמבר 1928 בעיר גאלאצי עיר נמל על גדות הדנובה ברומניה. היא נולדה בשם אמילי מרקוזון כבתם היחידה של הורים יהודים, האם מריאטה שניהלה חנות קטנה, והאב מוריץ שהיה סוחר יינות. את החינוך המוזיקלי קיבלה עמליה רוזן עוד בינקותה, בבית הוריה. כבר מגיל שש החלה ללמוד לנגן בפסנתר שהוצב בסלון ביתה.
בשנת 1942, כחלק מהגזרות שכפא המימשל הנאצי של מרשל יון אנטונסקו על יהודי רומניה, היא גורשה מהגימנסיה בה הייתה תלמידה. אביה של עמליה רוזן נשלח לעבודות כפייה בצפון רומניה, והיא נשארה בגאלאצי עם אמה. ברעיון למגזין “לאשה” שהעניקה בגיל 88 עמליה סיפרה ואני מצטט:
“גיליתי שאני יהודיה בגיל 12, כשגירשו אותי מהגימנסיה. זה היה בשנת 1942, רומניה נכבשה והיהודים נרדפו, הושפלו ונדרשו לענוד את הטלאי הצהוב. היו גם אזעקות והפצצות, אבא שלי נשלח לעבודות כפייה בצפון המדינה, ואני נשארתי עם אמא בחוסר ביטחון מוחלט. עד היום אני חיה בפחד, יש לי פוסט טראומה מהתקופה הזאת”.
סוף ציטוט.
בתום מלחמת העולם השנייה החלה ללמוד באקדמיה למוזיקה בבוקרשט, ובמקביל למדה פסיכולוגיה ופדגוגיה באוניברסיטת בוקרשט. לפני שהספיקה לסיים את הלימודים בשנת1951 עלתה לישראל והגיעה למעברת קריית עמל בטבעון. הוריה, שבתחילה לא הורשו לעלות לישראל, עלו בעקבותיה. ב-1952 התגייסה לצוות הווי גולני. לתחנת הרדיו גלי צה”ל, שרק לא מזמן נוסדה, הגיעה רוזן ב-1953 לאחר מפגש מקרי עם מפקד התחנה בנו צור, ששמע אותה מנגנת באקורדיון בהופעה במחנה ביל”ו. הוא הציע לה לעבור ולשרת בגלי צה”ל בתור פקידת תקליטייה והיא נענתה.
את בעלה, סנדו רוזן יהודי רומני הכירה עוד ברומניה, אבל השניים הפכו לזוג רק בארץ, בעקבות מפגש בצבא. בגיל 27 ילדה את בנה היחיד הראל אשר לימים יהיה דוקטור לכימיה אנליטית בחברה הרוקחות “טבע”. באותו רעיון שהזכרתי לעיל עמליה רוזן אמרה ואני מצטט:
“אני הייתי בת יחידה וכך גם בני, זה נראה לי אך טבעי. הייתי קשורה נפשית לעבודה שלי והסתפקתי בילד אחד בלי בעיה. העבודה מילאה אותי, הייתה תמצית חיי ואפשרה את קיומי ממש. בעלי סנדו תמך בי, נתן לי ללכת בדרכי. הוא באמת היה בן אדם נהדר, חיינו 52 שנה ביחד בהרמוניה מלאה. מצאתי את הבן אדם המתאים שאפשר לי לנהל את הקריירה שלי ברדיו .”
סוף ציטוט.
ואכן עמליה רוזן הייתה נשואה לסנדו רוזן מ-1958 ועד פטירתו ב-2010. לאחר שילדה את בנה ב-1957 עזבה את גלי צה”ל ופנתה ללימודים במדרשה למורים, אך שבה לתחנה שנתיים מאוחר יותר. אבל עמליה רוזן הייתה נשואה יותר לעבודתה בתחנת הרדיו גלי צה”ל. במרוצת השנים של עבודה ערכה בין היתר את התוכניות “שבע אפס שבע” עם אלכס אנסקי, “שעה היסטורית” עם פרופ’ מיכאל הרסגור, “מעל ומתחת לשמיכה” עם פנחס עידן, “שניים לדרך” עם חיים קינן, “מצעד המרגנית”, “צלילי שבת”, “אולדיז” ו”קלאסי כאן”. עמליה רוזן סיימה את עבודתה בתחנה ב-2020, שנים רבות לאחר גיל הפרישה הנהוג כאשר בשנים האחרונות התנדבה.
עמליה רוזן גם הלחינה שירים, ובהם “אני מצטערת” בביצוע חוה אלברשטיין, “סיגליות” ו”כאשר ירח מחייך” בביצוע אילן ואילנית, “בחום הזה” בביצוע דני גרנות, “זה לא בוער” בביצוע להקת גייסות השריון ו”פונדק האהבה” בביצוע אפי וייס.
עמליה רוזן קיבלה עיטור מטעם אקו”ם ואות מפעל חיים על תרומתה להפצת הזמר העברי. ב-2007 זכתה בפרס יקירת הרדיו של גלי צה”ל וב-2010 הוענק לה פרס מפעל חיים בכנס “אילת לעיתונות”.
השבוע בתאריך14 למאי 2024 עמליה רוזן בגיל 95 הלכה לעולמה ביום העצמאות ה-76 למדינת ישראל.
הפדרציה של קהילות יהודיות ברומניה, שגרירות ישראל ברומניה יחד עם מרכז החינוך לאודה-רעות אירגנו בבית הכנסת הקוראלי בבוקרשט טקס לזכר חללי צה”ל ולקורבנות הטרור. לטקס יום הזיכרון השנה היתה משמעות מיוחדת, בגלל המלחמה בעזה.
הטקס נערך בנוכחות חברי הקהילות הישראליות והיהודיות ברומניה, כמו גם של נציגי צה”ל, כולל תא”ל אפי דפרין, ראש החטיבה לקשרי חוץ באגף התכנון של הצבא הישראלי.
לאירוע היה עומס רגשי חזק עבור המשפחות הישראליות שנמצאו בבוקרשט, שקרובי משפחתם הקריבו את חייהם למען ישראל או נפלו קורבנות למעשי טרור, כמו גם עבור האומה כולה. כל משפחה בישראל מרגישה ישירות את כאב אובדן של יקיר, הרוג, נחטף או נפצע החל מה-7 לאוקטובר, הצירו המארגנים.
השנה, העם בישראל והקהילות היהודיות ברחבי העולם היו אולי מאוחדות מתמיד על ידי הגורל המשותף שהם חולקים אמר בנאומו שגריר ישראל בבוקרשט, ראובן עזר. הטבח מיום 7 לאוקטובר והימים השחורים שאחריו משפיעים על הזהות האינדיבידואלית של כל ישראלי ושל הקהילות היהודיות ברחבי העולם. ה-7 לאוקטובר יצר עוד יותר שנאה ועוד אנטישמיות. חובתינו לשאת את הירושה של מי שאינם עוד איתנו ולכבד את זיכרונם, היום ולתמיד. אנו זוכרים את ההקרבה שלהם ואנחנו מבטיחים להמשיך לחיות בשמם, הוסיף המקור המצוטט.
נשיא רומניה, קלאוס יוהאניס, העניק את העיטור ”הזכות התרבותית” לאישים של התרבות הישראלית, כסימן להערכה לתפקיד שהיה להם בקידום התרבות הרומנית בישראל ותרמו בדרך זאת להתפתחות היחסים הדו -צדדיים בין רומניה לישראל. המעוטרים הם: רמי בהאר – מייסד, כוריאוגרף ומנהל אמנותי של להקת המחול הקיבוצית; אוהד נהרין – המנהל האמנותי והכוריאוגרף של להקת בת שבע; נועם סמל – מנהל התיאטרון הלאומי “הבימה”; יאיר ורדי – כוריאוגרף ורקדן, לשעבר מנכ”ל מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון; נעה ורטהיים – מייסדת, כוריאוגרפית ומנהלת אמנותית של “ורטיגו” להקת מחול מודרני.
יחד עם זאת, כסימן להערכה למקצועיות ולמסירות איתן דורות של מוזיקאים כבשו את הערצת הקהל מכל העולם, כמו גם עבור שיתוף הפעולה המתמשך עם מוסדות התרבות ואמנים רומנים, נשיא יוהניס העניק את העיטור ”הזכות התרבותית” בדרגת קצונה לתזמורת הפילהרמונית של ישראל.
ד”ר בוקור קלז’אן קראנצדורף יחד עם רופאים נוספים עלו על הספינה “אניאס” (Aeneas) במרסיי בצרפת ויצאו למסע בים של חודש ימים והגיעו להונג קונג. הקבוצה הבינלאומית של הרופאים נהנתה מקבלת פנים חמה מהתקשורת המקומית, שכינתה אותם “רופאים ספרדים” מכיוון שכולם הגיעו מהחזית האנטיפשיסטית בספרד.
ב-28 לספטמבר 1939 הוזמנו “הרופאים הספרדים” לקבלת פנים שערכה גברת סונג צ’ינגלינג, אלמנתו של ד”ר סון יאט סן שהיה מהפכן, מנהיג ופוליטיקאי סיני אשר השפיע השפעה מכרעת על סילוקה של שושלת צ’ינג הקיסרית מהשלטון והיה נשיאה הראשון של הרפובליקה ושימש כמנהיגה בפועל מ-1923 ועד מותו ב-1925. גברת סונג צ’ינגלינג הציגה בפני “הרופאים הספרדים” את המצב בסין והביעה תודה על הגעתם.
לאחר שאיגפו בדרכם חלקי מדינה שנכבשו על ידי היפנים, הרופאים הספרדים הגיעו והתמקמו במרכז הפעילות של הצלב האדום הסיני. רצונם לחבור ליחידות הצבא הקומוניסטי לא התממש. על פי המלצת המנהיג הקומוניסטי צ’ו אן לאיי, ד”ר בוקור קלז’אן קראנצדורף הוצב ביחידות הצבא הסיני הכללי. הוא טיפל בפצועים וחולים בשדה הקרב וגם באוכלוסייה המקומית, במניעת מגפות ועזרה בהכנת צוותים רפואיים סיניים. בגלל מחסור בכוח אדם מיומן ביקש ד”ר בוקור קלז’אן קראנצדורף מאשתו גיזלה, אשר הייתה באותה עת ברומניה, לבוא לעזרת העם הסיני. ב-1940 הגיעה גיזלה לסין והצטרפה לבעלה בעבודתו.
בשנת 1943 חלו בני הזוג, הוא בפעם השנייה, בקדחת אנדמית. גיזלה נפטרה מסיבוכים של מחלה הזאת. לימים הקימו הסינים אנדרטה לזכר גיזלה במקום קבורתה. כשהחלים, המשיך ד”ר קלז’אן לעבוד בבית חולים ביונאן. באוגוסט 1945, לאחר כניעת יפן, קיבל ד”ר בוקור קלז’אן קראנצדורף תואר חבר לשם כבוד של הצלב האדום הסיני. באפריל 1946 החל לעבוד בדאנגזו כאשר תפקידו היה להעביר ולחלק את כוחות העזר הרפואי, המכשור הרפואי והתרופות לאזורים הנזקקים. במסגרת עבודתו פגש אחות סינית בשם ג’או ג’ינג פו שלימים נודעה בשם נלי קלז’אן. היא עבדה בבית חולים של הצלב האדום ועזרה לד”ר בוקור קלז’אן קראנצדורף בתרגום מסמכים רפואיים. הזוג התאהב ונישא.
בסוף שנת 1947 עם סיום הפעילות בסין, חזר הזוג לשאנגחאי שם נפגשו עם סונג צ’ינג-לינג אשר הודתה לד”ר בוקור קלז’אן קראנצדורף על פעילותו וכינתה אותו “חבר העם הסיני”. בשנת 1948 עזב הזוג את סין ונסע לרומניה, עשר שנים לאחר שעזב הד”ר את מולדתו. ברומניה כיהן ד”ר בוקור קלז’אן קראנצדורף בתפקידים בכירים במשרד הבריאות והפנים של רומניה ושימש אף כסגן שר הבריאות. אשתו עבדה בין השאר כמתורגמנית וכאחראית על הפרוטוקול בעת ביקורים של משלחות מסין ברומניה. בשנת 1972 ביקר ד”ר בוקור קלז’אן קראנצדורף בסין יחד עם אשתו.
ד”ר בוקור קלז’אן קראנצדורף קיבל בשנת 1949 את העיטור “הגנת המולדת” (Apărarea Patriei) של הרפובליקה העממית הרומנית ובשנת 1971 את “עיטור העמל” (Ordinul Muncii) של הרפובליקה הסוציאליסטית הרומנית.
ד”ר בוקור קלז’אן יעקב לאוב קראנצדורף הלך לעולמו בבוקרשט ב-13 לינואר 1975. היה בן 70 במותו. גופתו נשרפה לפי צוואתו. בשנת 1986 באשור השלטונות הסינים, הורשתה אלמנתו, שהתאזרחה ברומניה, לשוב לסין והיא התיישבה בשנגחאי. היא הביאה איתה את אפר גופת בעלה שנקברה מאוחר יותר, בשנת 2008, בפארק המאוזולאום סונג צ’ינג-לינג בשאנגחאי. ג’או ג’ינג פו-נלי קל’זאן נפטרה בשנת 2014 והובאה לקבורה לצד בעלה המנוח.
עד כאן סיפורו של ד”ר בוקור קלז’אן יעקב לאוב קראנצדורף.
במרכז הקהילתי היהודי (JCC) בוקרשט היה טקס של יום שעה, יום הזכרון לשואה. האירוע אורגן ע”י הפדרציה של קהילות יהודיות ברומניה, בתמיכת ועדת ההפצה המשותפת היהודית האמריקאית (Joint).
בתקופה שבה יהודים בישראל ובעולם כולו מתמודדים עם שנאה ואנטישמיות שמזכירים את זוועות הנאציות, חשוב ביותר להיות מאוחדים, לזכור את זוועותיהם וקורבנות השואה ולדואג שלא ישנו. “לעולם לא שוב” הוא עכשיו, כתבו המארגנים.
קהילת יהודי בוקרשט הצהירה כי ישנם 6 מיליון קורבנות, 6 מיליון חלומות שנהרסו, של גורלות שלא מולאו, סיפורים עם סוף טרגי. הערכת מספר היהודים ברחבי העולם בשנת 1939 הייתה 16.6 מיליון איש. יותר משליש מהם נהרגו בשנים הנוראיות של השואה, והיום, 80 שנה לאחר מכן, אנו עדיין מתחת ל-16 מיליון יהודים ברחבי העולם, כתבה הקהילה. מאחורי המספרים האלה נמצאים שמות שהם בני משפחותינו. עדיין נמצאים בינינו עדים לזוועות, ניצולים שחייהם סומנו באופן בלתי הפיך ע”י האירועים שעברו. ליום הזכרון לשואה יש את התפקיד להזכיר את כל הקורבנות התמימים הללו, הוסיפה קהילת יהודי בוקרשט. עם זאת, כדי למנוע חזרה על זוועות כאלה, להרתיע את התפשטות השנאה, יום בשנה לא מספיק. זאת הסיבה שברומניה, החל משנת הלימודים הזאת, תלמידי התיכון לומדים את המקצוע “תולדות היהודים. שואה”. יהי שדף ההיסטוריה השחור הזה לעולם לא יחזור על עצמו, אמר המקור המצוטט.
בין אלה שהדליקו נרות לזכרון קורבנות השואה היו הרב הראשי של רומניה רפאל שפר, נשיא קהילת היהודים בוקרשט, פאול שוורץ וחבר הפרלמנט של מפלגת הרומים פרו אירופה, קאטאלין מאנה.
