האפיפיור פרנציסקוס עיטר שני חברי הפרלמנט הרומני, אובידיו גנץ וסילביו וקסלר, שניהם מהמיעוטים הלאומיים, במסדר ”פיוס התשיעי” בדרגת אביר, עבור כבוד לכס הקדוש, הודיע הפורום הדמוקרטי של הגרמנים מרומניה (F.D.G.R.).
קדושתו האפיפיור פרנציסקוס עיטר את אובידיו גנץ חבר הפרלמנט נציג של ה-F.D.G.R. עם מסדר ”פיוס התשיעי” בדרגת אביר יחד עם עמיתו לפרלמנט סילביו וקסלר, נציג המיעוט היהודי. ההצעה למתן העיטור הגיעה מהקרדינל לוצ‘יאן מורשאן, הארכיבישוף של הכנסייה הרומנית המאוחדת עם רומא, יוונית–קתולית, שהעביר באופן אישי את סמל המסדר ותעודת המסדר לשני החברי הפרלמנט, בבית הארכיבישוף בלאז‘ (מרכז רומניה).
העיטור הוקם על ידי האפיפיור פיוס התשיעי בשנת 1847, ועל פי הרפורמה של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 1993, הוא מוענק בדרגת אביר לחילוניים עבור זכויות מיוחדות שביצעו עבור הכס הקדוש. שני חברי הפרלמנט הרומנים קיבלו עיטור על תמיכה בכנסייה המאוחדת עם רומא.
שר ההגנה הלאומי הרומני, אנג‘ל טילבאר, קיבל לביקור את השגריר החדש של מדינת ישראל בבוקרשט, ליאור בן דור. הדיונים התמקדו בהיבטים חשובים של המצב הביטחוני הגיאופוליטי והעולמי, במיוחד המצב הביטחוני באזור הים השחור, על רקע מלחמת התוקפנות של רוסיה נגד אוקראינה והמתיחות במזרח התיכון.
השר אנג‘ל טילבאר איחל הצלחה לשגריר ישראל במילוי המנדט שלו ברומניה, והביע את אמונתו כי היחסים הבילטרליים ימשיכו להתפתח בקואורדינטות מוצקות, לטובת שתי המדינות, בהתחשב בשיתוף הפעולה המתקדם בין שני הצבאות בתחום טכנולוגיה ותעשייה ביטחונית.
בתום הפגישה הסכימו שני הפקידים לקיים דיאלוג פתוח ותיאום הדוק לקידום פרויקטים של שיתוף פעולה דו–צדדי בתחומי ההגנה והגיבוש הביטחוני האזורי והבינלאומי.
הנשיא קלאוס יוהניס קיבל את כתבי ההסמכה משגריר מדינת ישראל, ליאור בן דור. יוהניס הדגיש את הרמה המדהימה של שיתוף הפעולה הדו–צדדי, המשתקפת בדיאלוג הפוליטי התקופתי המעמיק ובשיתוף הפעולה המצוין בתחומים שונים.
בהזדמנות זו אושר מחדש העניין להגביר את הדיאלוג הפוליטי–דיפלומטי ושיתוף הפעולה הכלכלי ובעוד תחומים בעלי פוטנציאל מוגבר בהם ניתן לזהות וליישם פרויקטים בעלי עניין משותף.
הוחלפו דעות על אתגרי הביטחון הנוכחיים, בדגש על ההקשר האזורי במזרח התיכון. בהקשר זה הזכיר נשיא רומניה כי ארצנו גינתה בחריפות את הפיגועים ב-7 לאוקטובר 2023, תוך שימת דגש על החשיבות של הגעה להפסקת אש קבועה ברצועת עזה.
השגריר ליאור בן דור הביע את הערכתו לתמיכתה של רומניה בישראל מאז תחילת המלחמה באוקטובר האחרון והדגיש כי ישראל נחושה להחזיר את כל בני הערובה הביתה.
אמיל קלמנוביץ נולד במרץ 1886 למשפחה יהודית בפיאטרה נאמץ. הוא היה בנם של מנדל ואשתו אנה, שניהלו עסק בעיר . אמיל קלמנוביץ למד הנדסה באוניברסיטת מינכן ואוניברסיטת ברלין, שם היה עד לעלית הנאציסם והפך לקורא נלהב של קרל מרקס ולדימיר לנין. אמיל קלמנוביץ בעזרת ההורים וע”י השקעותיו בנדל”ן צבר הון מכובד. עד סוף מלחמת העולם השנייה כללו נכסיו שני מפעלי בנייה, מניות בחברת כריתת עצים בעיר הולדתו, שבע דירות, ולמעלה מ-18,000 מ”ר בנדל”ן בבוקרשט.
אמיל קלמנוביץ החליט להקדיש את עושרו למטרות של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, בתקופה שבה המפלגה הוצאה מחוץ לחוק. בשנת 1937 אמיל קלמנוביץ הצטרף כחבר של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. לפי הצהרותיו קלמנוביץ תרם סכומים אדירים למפעלי המפלגה השונים בין 1937 ו-1944. היה אחראי לרכישת מכונת דפוס, רכישת בניין חשאי למפגשי החברים, הקמת תחנת רדיו וגן לילדים של חברי המפלגה. הוא העריך שהשקעותיו הסתכמו ב-30 מיליון ליי בסוף 1942 ולטענתו היו מעל 75% מסך הכנסתויו. אמיל קלמנוביץ התגאה בכך כי תרומה זאת הייתה הגבוהה ביותר מבין כל אלו שתועדו, הוא טען גם שהלאמת הונו הביאה למדינה יותר ממיליארד ליי נכון לשנת 1947.
בתוך המפלגה לאמיל קלמנוביץ היו קשרים לא אדוקיים עם הקבוצה של החברים שהיו בכלא או “סיעת הכלא” בראשות גיאורגי גיאורגיאו דז’ (Gheorghe Gheorghiu-Dej) ובמקום זאת הוא היה מקורב לקבוצת האינטלקטואלים של לוקרציו פטרשקנו (Pătrășcanu) שנודעה מאוחר יותר כ”סיעת המזכירות”.
במהלך המלחמה, כאשר רומניה הצטרפה למדינות הציר והשתתפה במבצע ברברוסה, קלמנוביץ היה מופקד על יצירת קשרים בין הקומוניסטים למפלגות אופוזיציה אחרות. קלמנוביץ העביר את המידע שלו לחבר הבכיר של המפלגה הקומוניסטית הרומנית רמוס קופלר, מה שעזר למפלגה להתקרב ולהשפיע על מנהיג מפלגת האיכרים הלאומית יוליו מאניו ליצור ברית נגד שלטון הפאשיסטי של אנטונסקו, ברית שגייסה תמיכה מברית המועצות.
לאחר נפילת משטרו של אנטונסקו והתחלת הכיבוש הסובייטי באוגוסט 1944, כאשר המפלגה הקומוניסטית נכנסה לראשונה לממשלה, הפך קלמנוביץ לחבר מפלגה מוערך ואושר רשמית כתעשיין. באביב 1945 שימש ביתו בבוקרשט כמקום מפגש של כוחות הפרו-קומוניסטים. בעקבות כך אמיל קלמנוביץ מונה למנהל טכני של מכון הבנייה של בוקרשט והיה מעורב בהכנסת התקנים והמומחיות הסובייטית לרומניה.
היחסים בין קלמנוביץ לשלטון הקומוניסטי התדרדרו בפתאומיות לקראת סוף שנות ה-40, והוא נעצר על ידי ה-Securitate ב-26 למאי 1951 באשמה על סמך מסמכים של מגעים בין קלמנוביץ’, פטרשקאנו, קופלר ומאניו שפורשו כראיה לכך שקלמנוביץ’ ופטרשקאנו ריגלו למען בעלות הברית המערביות. כתוצאה מכך, הוגש כתב אישום נגד קלמנוביץ במשפטו של פטרשקאנו ב-1954 ולמרות הבטחות מוקדמות, בית המשפט גזר עליו בסופו של דבר מאסר עולם ועבודות כפייה. כיוון שפטרשקאנו וקופלר הוצאו להורג במהירות בכלא ז’ילבה, אמיל קלמנוביץ ושאר הנידונים הועברו לכלא הידוע לשמצה איוד.
בכלא איוד אמיל קלמנוביץ פתח בשביתת רעב, שבסופו של דבר הובילה את הרופאים של כלא איוד להאכיל אותו בכפייה. התזונה הכפויה עמדה בניגוד להנחיות רפואיות לאנשים עם תת תזונה, והייתה הסיבה הסבירה ביותר למותו ב-12 למרץ 1956 כתוצאה מנקב במערכת העיכול. אנשי צוות הכלא העידו מאוחר יותר כי הדבר נעשה בכוונה ע”מ לגרום למוות.
את שהייתם של המגורשים בטרנסניסטריה, במשך קרוב לשנתיים וחצי, אפשר לחלק לשלוש תקופות. הראשונה, מסתיו 1941 ועד אביב 1942 , הייתה התקופה הקשה ביותר בעבור כל המגורשים ובמהלכה מתו למעלה משליש מהם. התקופה השנייה מקיץ 1942 ועד אביב 1943. בתקופה זאת התפתח הארגון הפנימי והמגורשים פיתחו מידה מסוימת של כושר מחיה ויכולת עבודה. סיוע מן הקהילה היהודית הרומנית החל להגיע באופן סדיר יותר, והאינטרסים הפוליטיים של השלטון הרומני החלו להשתנות. התקופה השלישית, מקיץ 1943 ועד מרץ 1944 , עם שובם של הסובייטים, הייתה חדורה תקווה יחסית ועם זאת מסוכנת ביותר. החיילים הגרמנים נסוגו ובחזרה דרך האזור תקפו יהודים בגטאות ובמחנות וגרמו לאבדות רבות בנפש. לעומת זאת, התוכניות להחזיר יתומים וקבוצות נוספות לרומניה החלו לשאת פרי.
ברשאד (Berșad) היה מקום הריכוז הגדול ביותר של השיירות שהגיעו מימפול וסבלו מטיפוס. המגפה נמשכה עד שהסתיימה מעצמה, יום יום נספו מהמגפה כ-12 יהודים, שירות הקבורה קרס ממספר העצום של המתים במיוחד ממחלת הטיפוס, המתים היו זרוקים ברחובות והכלבים אכלו מהגופות. בברשאד ומחוז בלטה נספו כ-27 אלף יהודים. קלרה קורץ נשלחה לעבודות פרך וגם נאלצה לכבס לחיילים גרמנים והרומנים בגדים. ב-מרץ 1942 נשלח מאיר לעבודות פרך בבלטה. משה וקלרה נשארו בברשאד ביולי 1942 מאיר ברח מהמקום שבו עבד וחזר לברשאד. הוא נתפס ונשלח לבית הסוהר .
מאיר קורץ בנובמבר 1942 חזר שוב לברשאד למשפחתו וכשנה עבד שם במאפיה של הגרמנים. בנובמבר 1943 שוב נשלח לעבוד במאפיה בבלטה. בגטאות היה אסור לצאת אחרי השעה 6 בערב. מפקד מחנה הז’נדרמריה בברשאד היה מתהלך תמיד שיכור והכה כל מי שנקלע לדרכו ברחובות הגטו ושובר חלונות כדי לאלץ נשים לצאת החוצה ואז היה אונס אותן. קלרה ומשה בנה ברחו והצליחו להגיע להסתתר אצל אישה נוצרייה שהסכימה להחביא אותם “בבוידם”. לאחר זמן מה נסעו לבלטה כדי להיפגש עם האב מאיר. באותו הזמן הגיעו לאזור חיילים רוסיים שכבשו את המקום והחלו לגייס את כל הגברים ורשמו את שמותיהם כדי להמשיך ולהילחם נגד הגרמנים ואז מאיר קורץ גויס לצבא הרוסי.
קלרה ומשה נשארו בבלטה ולמחייתם קלרה התפרנסה מגילוי עתידות למקומיים ע”י קריאה בקלפים ולא שמעו תקופה מסוימת ממאיר. הצבא האדום השתלט על האזור והסכנה חלפה. קלרה ומשה החליטו לחזור לסטורוז’ינץ (Storojineţ) במסע ארוך באמצעות רכבות. בסטורוז’ינץ, הם גרו בבית הישן שעדיין היה פנוי. משה חלה מאוד והיה לו חום גבוה בעקבות תולעים בקיבה, הרופאים שהגיעו לבדוק אותו חשבו שמדובר במחלת הדיזנטריה ובידדו את הבית. קלרה ומשה הצליחו לברוח והגיעו לצ’רנאוצי, לקרובת משפחה אישתו של יעקב אח של קלרה אשר עבדה בגן ילדים. קלרה ביקשה ממנה שתשיג להם תרופה לריפוי המחלה של משה. משה קיבל את התרופה המתאימה והבריא ושוב חזרו לביתם בעיר סטרוז’ניץ’.
חיו כשנה בסטורוז’ינץ חיפשו מידע על מאיר ורק לאחר שנה קיבלו מידע שהוא ברומניה ואז נסעו לרומניה ומצאו אותו בבוקרשט וחיו בצריף גדול עם כל הפליטים היהודים מהאזור. לאחר כשנה הפליגו באוניות הפאנים. הפאנים הוא כינוין של שתי אוניות מעפילים גדולות “פָּאן יוֹרק” (Pan York) ובשמה העברי “קיבוץ גלויות” ו”פָּאן קרֶסֶנט” (Pan Crescent) בשמה העברי “עצמאות”, שיצאו יחדיו מבולגריה בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה. המעפילים הגיעו לארץ ישראל אבל נשלחו לקפריסין ע”י שלטונות הבריטיים. משה היה חבר בתנועת הנוער ”בני עקיבא” במחנה המעפילים. בשנת 1948 משפת קורץ מאיר האב קלרה האם ומשה הבן הגיעו סוף כל סוף ארצה ונשלחו לגור באופן זמני בפרדס חנה ולאחר כחצי שנה עברו להתגורר בעיר חיפה .
ראש ממשלת רומניה, מרצ‘ל צ‘ולאקו, ביקר ביום חמישי בישראל. ביום חמישי קיים מרצ‘ל צ‘ולאקו פגישות עם נשיא ישראל, יצחק הרצוג, ועם נשיא הכנסת אמיר אוחנה. הבטחתי לנשיא ישראל, יצחק הרצוג, שרומניה תמשיך לתמוך בתקיפות בשחרור כל בני הערובה, ואני גיניתי בחריפות את התקפות הטרור על ישראל, אמר ראש הממשלה צ‘ולאקו. בדיונים עם נשיא הכנסת הדגיש כי בטיחות הקהילה היהודית היא בראש סדר העדיפויות של רומניה. ממשלת רומניה עומדת בסולידריות עם ישראל מול האתגרים שנוצרו בעקבות העלייה המדאיגה באנטישמיות.
רומניה מגנה בתקיפות את התקפות הטרור על ישראל וקוראת לכל הצדדים המעורבים לתרום להשבת הביטחון ולחתום על הסכם הפסקת האש, אמר ראש הממשלה מרצ‘ל צ‘ולאקו בירושלים, שקיים פגישה עם מקבילו הישראלי, בנימין נתניהו. אני ראש הממשלה הראשון שהגיע לישראל מיד לאחר פיגועי הטרור ב-7 באוקטובר 2023 כדי להביע את הזדהות עם חברינו הישראלים. ממש כמו אז, רומניה ם עכשיו נשארת עם ישראל, שותפה אסטרטגית חשובה של ארצנו באזור המזרח התיכון המורחב. רומניה מגנה את התקפות הטרור על ישראל וקוראת לכל הצדדים המעורבים לתרום להשבת הביטחון ולהגיע להסכם הפסקת האש. במובן זה, רומניה תומכת במאמצים של ארה“ב ושל שותפים אחרים באזור, לכריתת הסכם הפסקת אש ושחרור כל בני הערובה מרצועת עזה, לרבות בעלי אזרחות רומנית–ישראלית כפולה או מוצא רומני, הציר מרצ‘ל צ‘ולאקו.
אנו מדגישים את החשיבות של כיבוד החוק הבינלאומי וההומניטרי ואת הצורך להגן על כל האזרחים. מאמציה של רומניה מתממשים באמצעות העברת סיוע הומניטרי לאוכלוסייה האזרחית של רצועת עזה והזמינות להביא ילדים מהאזור לטיפול בבתי חולים רומניים, הוסיף מרצ‘ל צ‘ולאקו. הוא אישרר מחדש את עמדת רומניה לשלום צודק ותמיכה בפתרון שתי המדינות, בהתבסס על החוק הבינלאומי והחלטות מועצת הביטחון של האו“ם.
שרת החוץ הרומניה, לומיניצה אודובסקו, אמרה כי ניהלה שיחה פוריה עם עמיתה ישראל כץ בנוגע לשותפות הבילטראלית והמצב במזרח התיכון. הסכמנו להגביר את הדינמיקה של המגעים הפוליטיים שלנו ולהתמקד בהרחבת שיתוף הפעולה שלנו בתחומי עניין שונים, הוסיפה אודובסקו. היא הביעה התרגשות גדולה מאוד מהפגישה עם משפחות בני הערובה ממוצא רומני. רומניה קוראת בתוקף לשחרור מיידי של כל בני הערובה ותומכת באופן מלא במאמצים להבטיח את החזרתם בשלום. רומניה תמשיך במאמציה בהקשר זה, אמרה לומיניצה אודובסקו.
הסביבה הביטחונית הבינלאומית, שיתוף הפעולה הדו–צדדי בתחום הביטחוני והטכני–צבאי, כמו גם נקודות המבט של שיתוף הפעולה של נאט“ו–ישראל היו בין נושאי פגישתו של שר ההגנה הרומני, אנג‘אל טילבאר, עם עמיתו הישראלי, יואב גלנט. השר הרומני הדגיש את הקשרים המסורתיים בין שני העמים. בחברה הישראלית ישנה קהילה חשובה בעלת שורשים היסטוריים וקשרים מסורתיים עם רומניה, קהילה שמעריכה ומקדמת ערכים רומניים ומהווה גשר אמיתי בין עמינו, אמר אנג‘אל טילבאר.
השר הרומני העריך את רמת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות בתחום הטכני–צבאי ובתעשייה הביטחונית. אנו מביעים את נכונותנו להמשיך בשיתוף הפעולה הדו–צדדי, כולל בתחום אספקת הציוד הצבאי המודרני לצבא הרומני, הדגיש השר טילבאר. הפקיד הרומני הזכיר את הזמינות לגבי המשך הדיאלוג המדיני–צבאי, לדיון בפרויקטים מתמשכים וזיהוי פרויקטים חדשים.
אבא שלי קורץ מאיר היה ניצול מחנה ברשאד, המחנה הגדול והנורא מתוך למעלה ממאה מחנות ריכוז של טרנסניסטריה מחנה שבו מתו רוב האנשים מ”מחלת הטיפוס” ומרעב. אנשים שמתו גופותיהם הושארו מספר ימים בבתים שלהם או על יד הבתים שלהם והיו נאכלים ע”י עכברושים, חתולים וכלבים ורק לאחר כמה ימים היו נאספים בעגלות לקברי אחים.
אבא שלי קורץ מאיר נולד ב 1906 בויז’ניץ בצפון בוקובינה לאביו קראו משה ולאמו קראו פייגה. היו לו כ 12- אחים. ידוע לי רק שמותיהם של ארבעה אחים: בנימין האח הגדול, אח בשם קופל, אחות בשם סילקי ואחות בשם פפי שניצלה ועלתה ארצה. קלרה קורץ לבית משפחת קלינגר נולדה ב 1907- ולאביה קראו משה שנהרג במלחמת העולם הראשונה ולאמה קראו שפרינצה לבית זומר שנפטרה לפני המלחמה. היו לה שני אחים, יעקב וצבי הרש. כולם חיו בעיירה סטורוז’ינץ (Storojineţ). היה להם משק קטן של עזים ע”י גדות הנהר.
קורץ מאיר נישא לקלרה וב 1940 ונולד להם בן בשם משה, הם התגוררו בסטורוז’ינץ. מאיר עבד כאופה וקלרה מכרה מוצרי חלב בסטורוז’ינץ, בצ’רנוביץ ובסביבה. צבי הרש היה רווק ועבד כפחח, יעקב התחתן עם פפי לבית משפחת קציר מצ’רנוביץ וגר בצ’רנוביץ.
ביולי 1941 נכנסו לעיר הצבא הגרמני והרומני והם השתלטו על העיר. חיילים בלווי תושבים מקומיים התפרסו בין רחובות העיר עברו מבית לבית דפקו על הדלתות וצעקו לצאת שידיהם מורמות. כל מי שהשתהה ואו שלא הספיק לצאת החוצה נורה במקום. לכל אחד ניתנה האפשרות לקחת רק תיק אחד שהוא יכול לקחת בעצמו, תוך כדי איומים והשפלות הם צעדו למקום ריכוז במרכז העיר ונצטוו לשבת כאשר ידיהם מורמות במשך שעות רבות.
ביום השני הופרדו מאיר נשלח לבית היתומים. קלרה ובנה משה נשלחו למלון צנטרל. הם היו ללא אוכל ושתייה כשלושה ימים. לאחר כשבועיים, שהוחזקו עצורים הוקם הגטו בעיר, שם נפגשו יחד מאיר קלרה ובנם וצבי הרש קלינגר אח של קלרה. זמן קצר לאחר הקמת הגטו החלה ההגליה, לטרנסניסטריה תחילה נלקחו כל המשפחות ששם משפחתם מתחיל מ-א’ ועד פ’ ומאוחר יותר נלקחו השאר.
בספטמבר 1941 הוגלו מאיר, קלרה ומשה בנם, יעקב ופפי נלקחו למוגילוב מצ’רנוביץ, לצבי הרש ניתנה אפשרות להישאר בסטרוז’יניץ, כי הוא היה בעל מקצוע נדרש, פחח, אך הוא לא רצה להישאר ורצה להיות עם משפחתו. הם הוכנסו לקרונות משא כ 70- נפשות בקרון. הנסיעה ארכה כשלושה ימים עד למרקולשטי שם הורדו והועמדו בשורות ונצטוו להשליך את כל דברי הערך לתוך קערה גדולה ונאמר להם שמי שיסתיר דברים ולא ימסור מרצונו יוצא להורג. במחנה לא היה אוכל וגם מחסור במי שתייה. משם צעדו בשורות דרך יער קוסאוץ מסלול זה נבחר כדי לעקוף ולהימנע מהליכה בכביש ראשי אל טרנסניסטריה לעיר ימפול, המרוחקת כ 80- עד 100 ק”מ, אך בגלל תנאי השטח היה אורכו של מסלול הצעידה 150 ק”מ כל מי שלא יכול ללכת נורה.
בדרך נרצח צבי הרש ע”י חייל שהיכה אותו וירה בו למות. המטרה הייתה לדחוף את השיירות אל מעבר לבוג, אך היא נכשלה והם פוזרו בעירה שעל הבוג ברשאד. בברשאד גרו בגטו בבית הרוס ללא חלונות ודלתות בטמפרטורות נמוכות של כ 20- מעלות תחת לאפס, ישנו על הרצפה הרטובה עם מספר משפחות באותו החדר.
שישה בני ערובה ישראלים, שנחטפו על ידי חמאס ב-7 לאוקטובר, נהרגו בדם קר על ידי הטרוריסטים בזמן שהם היו בשבי. יהי זיכרםברוך.זהו יום קשה מאוד עבורנו, בישראל, כתבה שגרירות ישראל בבוקרשט.
חדשות נוראות על הריגתם של 6 בני ערובה ישראלים, אחד מהם עם שורשים רומנים. תנחומים למשפחות שלהם. אנו קוראים לשחרור מיידי של כל בני הערובה. רומניה תמשיך במאמציה בעניין זה, אמרה שרת החוץ הרומנית לומיניצה אודובסקו.
הגופות של 6 בני הערובה נמצאו על ידי הצבא הישראלי בעזה. שניים מבני הערובה הנרצחים היו נשים וארבעה גברים: כרמל גט (בת 39), עדן ירושלמי (בת 24), הרש גולדברג–פולין(ישראלי–אמריקני, בן 23), אלכסנדר לובנוב (בן 32), אלמוג סרוסי (בן 26) אורי דנינו (בן 25), אמרובצה”ל.
כך מתחיל שבוע חדש בישראל. עם בשורות רעות על הריגתם של 6 בני ערובה ישראלים נוספים שנחטפו והוחזקו בשבי על ידי טרוריסטים פלסטינים בעזה, כתבו האיגוד הציוני של רומניה. הם נרצחו במהלך המשא ומתן לשחרורם ו-101 בני ערובה אחרים שנמצאים עדיין בעזה. הם נרצחו לאחר שישראל הסכימה עם ההצעות שקודמו על ידי המתווכים ובזמןהמתנהלתשובה מחמאס. האיגוד הציוני של רומניה מצטרף לאלה שמעבירים תנחומים למשפחות האבלות. אנו ממשיכים לקוות כי שאר 101 בני ערובה שנמצאים עדיין בידיהם המדממות של טרוריסטים פלסטינים יובאו הביתה בהקדם האפשרי, מוסיף המקור המצוטט.
אנה נובק נולדה ב- 21 ליוני 1929 במשפחה יהודית בשם הרשאני, בעיר דז’, במחוז סומש בטרנסילבניה הצפונית תחת שלטון רומני. בלידתה קיבלה את השם העברי “זמרה”. לאחר העברת השלטון על טרנסילבניה הצפונית להונגריה, בעקבות תכתיב וינה המכונה גם בוררות וינה השנייה ברומנית: Dictatul de la Viena שהיה פסק בוררות בסכסוך בין רומניה להונגריה שניתן ב-30 לאוגוסט 1940 על ידי גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. יהודי צפון טרנסילבניה, כחלק מן האוכלוסייה הכללית של החבל, עברו לריבונות הונגרית כתוצאה מפסק הבוררות. מרביתם של היהודים נשלחו להשמדה במהלך 1944 לאחר שהונגריה נכבשה על ידי הגרמנים. זמרה נשלחה בשנת 1944 , עם כל בני משפחתה למחנה ההשמדה אושוויץ. היא הצליחה לשרוד אך הוריה ואחיה נספו בשואת יהודי טרנסילבניה.
בסיום מלחמת העולם השנייה זמרה חזרה לרומניה כמובן ללא משפחתה וקיבלה שוב את האזרחות הרומנית אשר נלקחה ממנה ב-1940. בשנות ה-50 היא הפכה למחזאית מוערכת במיוחד על ידי השלטונות, כיוון שכתבה בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי. היא נתמכה על ידי סופרים ידועים כמו קאמיל פטרסקו, מיכאיל סדוביאנו, טודור ארגזי, פאול שוסטר, שהיה גם בעלה לתקופה קצרה. מחזותיה של אנה נובק זכו להצלחה מסחררת במדינות קומוניסטיות, במיוחד בברית המועצות ובהונגריה. עם תחילתו של הגל השני של הדיכוי, לאחר המהפכה בהונגריה ב-1956, הפכה אנה נובאק יעד להתקפות אידיאולוגיות, אם כי עד לאותו תאריך היא לא נקלעה לעימות עם השלטונות. להיפך, מחזותיה, מחווה לריאליזם הסוציאליסטי, זכו לשבחי הביקורת. במהלך מסע הפרסום סביב קונגרס המפלגה הקומוניסטית הרומנית, משנת 1955, היא מצוטטת כסופרת סוציאליסטית מתקדמת, המקבלת את ההערכה הזאת בשל המחזה שלה “משפחת קובץ’” (COVACII).
בגיל 11, בהיותה בסנטוריום לחולי שחפת, אנה נובאק החלה לנהל יומן אישי. היא המשיכה לנהל את יומנה גם במחנות ההשמדה ושמרה אותו עד לאחר המלחמה. בעזרת היומן אנה נובאק כתבה ספר על תקופת המחנות שפורסם בהונגריה בשנת 1966. שנה לאחר מכן פורסם בגרמנית בשם Die schönen Tage meiner Jugend (היפים בימי נעורי) וכעבור שנה נוספת הופיע בצרפתית בשם Les beaux jours de ma jeunesse. ב-1970 הופיע הספר באיטלקית בשם I giorni della mia giovinezza ובהולנדית. תרגום לאנגלית בשם The Beautiful Days of My Youth: My Six Months In Auschwitz and Plaszow יצא לאור בארצות הברית ב-1997 ולבסוף גם במולדתה, ברומניה, הופיע תרגום לרומנית, בשם Cele mai frumoase zile ale tinereţii mele, בשנת 2004.
היומן שלה הוא הרבה פחות מוכר מזה של אנה פרנק, למרות ששתי הבנות הצעירות היו באותו גיל כשכתבו. המסר של “הימים היפים של נעורי” הוא אלים יותר, ולפעמים אפילו בלתי נסבל. המחברת מתארת את המפגש המתמשך עם המוות. היא מפגינה בהירות יוצאת דופן על עליבות האדם, על האבסורד שבמלחמה, על חוסר המוחשיות של הגבול בין תליינים לקורבנות. חומרת העדות עלולה להיראות מזעזעת, כתיבה חדה זאת היא מאפיין יסודי של אנה נובאק. אנה נובק כונתה “אנה פרנק הרומניה”, אך כינוי זה לא מתאים לגמרי משום שהיומן של אנה פרנק מסתיים עם שליחתה למחנות בעוד שיומנה של אנה נובאק מתעד את דרכה אל אושוויץ ושהותה במחנות ולכן הוא הרבה יותר אכזרי ובגלל אותה סיבה פחות פופולרי.
לאחר עלייתו לשלטון של ניקולאיה צ’אושסקו אנה נובאק החלה לספוג ביקורת על מחזותיה. בעקבות הביקורת, אנה נובאק סולקה מהמפלגה, דבר שהיה שקול אז לשורה של חסמים חברתיים-פוליטיים. אנה נובאק נאלצה לעזוב את רומניה בשנת 1966 , שנה בה גם סולקה מאיחוד הסופרים הרומני. היא עברה להונגריה, משם למערב ברלין ולבסוף התיישבה בצרפת. בצרפת אנה נובאק פגשה אינטלקטואלים צרפתים רבים וגולים רומנים, ביניהם ז’אן פול סארטר, סימון דה בובואר, יוג’ן יונסקו, ז’אן פרוולסקו, מוניקה לובינסקו.
בצרפת אנה נובאק הייתה ידוע לא רק בזכות היומן המחריד ובשל הרומן האוטוביאוגרפי שלה בשם J’avais quatorze ans a Auschwitz , אלא ם פרסמה מחזות נוספים וחלקם זכו להצלחה. בהדרגה עברה לכתיבת פרוזה ופרסמה עוד חמישה רומנים בשפה צרפתית.
הסופרת אנה נובאק בשם המקורי זמרה הרשאני הלכה לעולמה בגיל 80 בתאריך 31 למרץ 2010 ברובע השמיני של פריז.
שרת החוץ הרומנית, לומיניצה אודובסקו, קיבלה את השגריר המיעוד של מדינת ישראל ברומניה, ליאור בן דור, עבור הצגת עותקים של מכתבי ההסמכה. השרה אודובסקו הביע דאגה עמוקה מהפוטנציאל להחמרת המצב במזרח התיכון והביע את תמיכתה של רומניה בצעדי שיחרור המטח והימנעות מכל הסלמה.
בהקשר זה, לומיניצה אודובסקו הזכירה שרומניה גינתה בחריפות את ההתקפות ב-7 לאוקטובר. במקביל, היא הבטיחה כי רומניה תמשיך לתמוך באופן ברור, הן במישור הדו–צדדי והן בפורומים הבינלאומיים, לשחרור כל בני הערובה המוחזקים בשבי ברצועת עזה. היא גם הדגישה את החשיבות של הגעה להפסקת אש קבועה ברצועת עזה והציגה את המאמצים ההומניטריים של רומניה הכלפי האוכלוסייה.
במהלך הדיונים הדגישה לומיניצה אודובסקו את מחויבותה של רומניה למאבק באנטישמיות, והראתה כי ארצנו נוקטת, באופן אקטיבי, פעולות קונקרטיות בהקשר זה. היא הביעה ביטחון כי במהלך המנדט של השגריר ליאור בן דור בבוקרשט, יחסי רומניה–ישראל המסורתיים ימשיכו להתחזק בכל תחומי העניין המשותף.
החל פרויקט השיקום של בית הכנסת האשכנזי בקונסטנצה (דרום–מזרח רומניה), אחד ממקומות הפולחן היהודיים היפים והסמליים ביותר ברומניה.
הבניין נבנה בשנת 1911, על חלקת אדמה במרכז הישן של קונסטנצה, שניתנה לקהילה היהודית בשנת 1864 על ידי הסולטאן עבדול עזי, בצו אימפריאלי. הבניין, שנבנה בסגנון מורי, שיקף גם השפעה ארכיטקטונית קלדיאנית. הוא נבנה ביוזמתו של פינקוס שפירא, ראש הקהילה היהודית משפת הים השחור וסוחר חשוב של שעונים ותכשיטים, ספק לבית המלוכה הרומני. בין השנים 1941-1944 הפך המבנה למחסן צבאי גרמני ולאחר מלחמת העולם השנייה שוחזר חלקית והוחזר לתיפקוד הדתי.
לאחר 10 שנים של בירוקרטיה ושורה ארוכה של מכרזים שבוטלו, שבמהלכם הפך בית הכנסת האשכנזי בקונסטנצה לחורבה, החל פרויקט השיקום של בית הכנסת. שווי הפרויקט הוא כשני מיליון יורו.
חבר הפרלמנט סילביו וקסלר ונשיא הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה, קיבל את ביקורה של השרה לשוויון חברתי בישראל, גב‘ מאי גולן. יתרה מכך, שמחתי במיוחד לברך את בואו של השגריר המיועד של מדינת ישראל ברומניה, ד“ר ליאור בן דור, אמר וקסלר.
השיחה התמקדה במאמצי מדינת ישראל לשחרר את בני הערובה שנחטפו על ידי ארגון הטרור חמאס, תוכניות הסיוע החברתי והרפואי לניצולי שואה שמבצעת הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה, המצב הבינלאומי הנוכחי, הפרויקטים הלאומיים. שבוצעה על ידי הפדרציה, האנטישמיות, התפתחות החיים היהודיים ברומניה ושיקום המורשת היהודית בארצנו, לצד היחסים הייחודיים בין רומניה לישראל, הוסיף סילביו וקסלר.
לפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה היה וקיים שיתוף פעולה מצוין וארוך טווח עם המשרד לשוויון חברתי של מדינת ישראל, שהביא תוצאות נהדרות לתמיכה ושיפור מצבם של ניצולי השואה ברומניה ובישראל, הצהיר המקור.
ד“ר ליאור בן דור, השגריר החדש של ישראל ברומניה, הגיע לבוקרשט, בסימן תחילתה של משימה דיפלומטית מיוחדת עם משמעות אישית עמוקה. עבור מר‘ בן דור, המינוי לשגריר ישראל ברומניה מייצג יותר מתפקיד דיפלומטי פשוט, זוהי חזרה לשורשים המשפחתיים שלו. הוריו וסבתו שלו נולדו ברומניה (אמו נולדה וגדלה בבוחושי שבמחוז בקאו, ואביו בעיר בקאו שבמזרח רומניה).
“זהו כבוד גדול ושמחה מיוחדת עבורי להיות שגריר מדינת ישראל ברומניה. אני מאוד גאה לייצג את ישראל במדינה בה נולדו הורי וסבי“, הצהיר בן דור.
ד“ר ליאור בן דור הוא דיפלומט במשרד החוץ של ישראל משנת 1994. במהלך קריירה דיפלומטית מכובדת מילא תפקידים שונים, ביניהם רכז ראשי לתקשורת ודיפלומטיה ציבורית בעולם הערבי ומנהל המחלקה למצרים ומדינות המגרב בתקופה 2016-2023. בין תחומי אחריותו הייתה פעילות דובר בשפה הערבית, מתן ראיונות ותדרוכים לעיתונאים ומוסדות תקשורת בעולם הערבי, במיוחד מאז תחילת המלחמה נגד ארגון הטרור חמאס.
כבודו ייצג את ישראל בנציגויות דיפלומטיות ברחבי העולם, והיה בעל תפקידים חשובים במדינות כמו מצרים, אורוגוואי, בריטניה, ארגנטינה וברזיל.
ד“ר ליאור בן דור הוא בוגר אוניברסיטת בר אילן, שם קיבל את התואר דוקטור. משימתו האחרונה בברזיל נתנה לו את ההזדמנות לשלב את הידע שלו על העולם הערבי עם ניסיונו באמריקה הלטינית, תוך התמסרות למחקר דוקטורט על הקהילה הערבית בברזיל.
שגריר ישראל החדש ברומניה מביע את מחויבותו לחזק ולפתח את היחסים יוצאי הדופן הדו–צדדיים רומניה–ישראל, המבוססים על היסטוריה משותפת וקשרים תרבותיים חזקים.
טודור ויאנו נישא בשנת 1930 לאלנה אירימסקו בתו של הרופא שטפאן אירימסקו מייסד של בית הספר לחקר השחפת ברומניה. לבני הזוג נולדו שני ילדים הבן יון ויאנו, שלימים נודע כפסיכיאטר, מסאי וסופר והבת מריה אלכסנדרסקו ויאנו לימים היסטוריונית וארכאולוגית. במאמר מוסגר יון ויאנו , בנו של טודור אשר נולד ב-1934 היה אחד ההפילוזופים החשובים של התרבות הרומנית וגם מתנגד לשילטון הקומוניסטי. יון ויאנו נאלץ להגר לשוויץ ב-1977, בגלל השתתפותו בתנועתו של פאול גומא, בהיותו בין האינטלקטואלים הבודדים שחתמו על מכתב המרד ואז הוא יתפרסם כמי שנוקט בתחנת הרדיו “אירופה החופשית” בעמדות נגד הניסיון להשתמש בפסיכיאטריה בתור נשק פוליטי. לאחר המהפכה של 1989, הוא היה מעורב מאוד בהוקעת הפסיכיאטריה הפוליטית הקומוניסטית, הוא חזר לרומניה וכתב מאמרים ותגובות עם תוכן פוליטי במגזינים 22, Dilema Veche, ועוד. יון ויאנו הלך לעולמו השנה לפני פחות מחודשיים ב-20 ליוני בגיל 90.
לאורך כל התקופה שבין המלחמות, טודור ויאנו התנגד למפלגת משמר הברזל הפשיסטית, התפלמס עם העיתונות הפשיסטית עובדה שהפכה אותו למטרה של התקפות. מעמדו כפרופסור ומרצה באוניברסיטה היה בסכנה במהלך שלטון המשותף של יון אנטונסקו והלגיונרים ברומניה שהוקם בשנת 1940, וחש בסכנה ממשית של תקיפות פיזיות. השלטונות האנטישמיות החלו להזכיר את מוצאו היהודי, והיו אמירות אלימות שכוונו כלפיו. בעקבות המרד הלגיונרי ותבוסתו של משמר הברזל, טודור ויאנו שלח מכתב ברכה למנצח הגנרל יון אנטונסקו.
בשנת 1931 טודור ויאנו פירסם את הספר “האומנות והאסטטיקה” (Arta și frumosul). ב-1932 פירסם את הכרך Arta actorului בהוצאה לאור של מגזין Vremea. ב-1933 פרסם מחקר קטן בכרך שיהיה לעיון בביבליוגרפיה של מחקרים על הגל, בשם “השפעתו של הגל בתרבות הרומנית”. הקריירה האקדמית שלו הופכת לפוריה במיוחד, כאשר מופיעים שני ספרים בנושא האסטטיקה, בראשון נכללים הפרקים בעיות ראשוניות של אסתטיקה, ערך אסתטי וגישה אסתטית ויצירת אמנות, ובשני נכללו שני חלקים נוספים, מבנה ויצירה אמנותית וקבלת יצירת האמנות.
בימי שלטון אנטונסקו פרסם את “אמנות הסופרים הרומנים”, ספרו הידוע ביותר ושזכה לפרשנויות רבות. ספר זה נחשב לדוגמה של ניתוח סגנוני שבישר את הקפדנות של הפורמליזם של טודור ויאנו בכל הקריירה שלו. בספר לא מצוינים סופרים רומנים ממוצא יהודי, וזאת ככל הנראה בגלל חוקי המשטר של אנטונסקו. בשנת 1944 מיד לאחר נפילת המשטר הפשיסטי טודור ויאנו יחד עם שרבאן צ’יוקולסקו ו-וולדימיר סטראינו פירסמו ספר חשוב מאוד בשם “תולדות הספרות הרומנית המודרנית”
(Istoria literaturii române moderne).
ב-1944 התמנה ויאנו לפרופסור לאסתטיקה באוניברסיטת בוקרשט וב-1945 לפרופסור לפילוסופיית התרבות. אחרי רפורמת החינוך ברומניה בשנת 1947 בימי המעבר לשלטון הקומוניסטי, הועבר ויאנו מהקתדרה לאסתטיקה והתחיל ללמד מנקודת מבט השוואתית בקתדרה חדשה לתולדות הספרות העולמית. בשנים 1946–1947 התמנה לשגריר רומניה בבלגרד והיו אנשים שמתחו עליו בקורת על פשרות מסוימות שעשה עם המשטר הקומוניסטי. בסופו של דבר המשטר החדש סילק אותו בשנת 1952 מתפקיד הפרופסור באוניברסיטה. הוא הועבר לתפקיד של חוקר פשוט במכון לבלשנות, בו השתתף בעריכתם של המילון של השפה הרומנית המודרנית ו”המילון השפה הלירית של מיכאי אמינסקו”.
המשטר הקומוניסטי שינה את היחס כלפיו ואיפשר לטודור ויאנו להתקבל לשורות המפלגה הקומוניסטית ובשנת 1955 החליט להחזירו למעמד של פרופסור מרצה באוניברסיטה. באותה שנה טודור ויאנו נבחר כחבר באקדמיה הרומנית. טודור ויאנו בהמשך הקדיש את זמנו לעריכת מונוגרפיות על מספר סופרים מתולדות הספרות העולמית והרומנית כגון סרוונטס, שייקספיר, גתה, דוסטויבסקי, סטנדל, אלכסנדרו אודובסקו, ראסין, וולטאיר ועוד. לימים מסות אלה נכללו לתוך הספר “עיונים בספרות העולמית וההשוואתית”.
טודור ויאנו נפטר בגיל 66, בעקבות אוטם שריר הלב, ב-21 למאי 1964 בבוקרשט, בבית החולים אליאס כאשר במקביל בבית הדפוס עבדו על ספרו על המשורר טודור ארגזי.
טודור ויאנו נולד ב- 8 לינואר 1898 בעיר ג’ורג’יו כבנם של הורים יהודים שהתנצרו. האב היה הרופא הצבאי ד”ר אלכסנדרו ויאנו, שנולד בשם אדולף ויינברג ושל פלוריקה, בת של בנקאי יהודי מיאשי ששמה בלידה היה רוזה לייבוביץ’. האב, אלכסנדרו ויאנו, היה בן למשפחת ויינברג, מהמשפחות היהודיות הנכבדות בקהילת בוקרשט. כסטודנט התנדב אלכסנדרו ויאנו כחובש על אמבולנס שדה במלחמת העצמאות של רומניה בשנת 1877 ולכן קיבל את האזרחות הרומנית בשנת 1879. אחרי מלחמת העצמאות השלים את לימודי הרפואה שלו בבוקרשט, בווינה, בברלין ובפריז ושב לרומניה ב-1883.
טודור ויאנו גדל בג’ורג’יו, עיר נמל על הדנובה, שבה כיהן אביו כרופא הראשי של העיר. ילדותו עברה תחת רושם נופי השדות והחורשות שבסביבה, הירידים המסורתיים ב-15 באוגוסט, וכן של בית הוריו עם הספרייה העשירה. בשנים 1904–1912 למד טודור ויאנו בבית ספר יסודי ובגימנסיה בג’ורג’יו שבה התיידד עם דן ברביליאן, לימים מתמטיקאי ומשורר נודע תחת השם “יון בארבו”. אחרי מות אמו בשנת 1912, עבר טודור ויאנו ללמוד בבוקרשט בתיכון “גיאורגה לאזר” . בתיכון הצטיין באחת התחרויות לשפה הרומנית של חברת “הנוער הרומני” (Tinerimea română ).
בשנת 1915 סיים את בחינות הבגרות והתחיל ללמוד בפקולטות למשפטים, לספרות ולפילוסופיה באוניברסיטת בוקרשט. אחד מחבריו לספסלי הלימודים היה המסאי מיכאי ראליה. טודור ויאנו כתב באותה תקופה מאמרים ושירים בעיתונים והיה פעיל בחוג הספרות של המשורר אלכסנדרו מצ’דונסקי. בשנת1916 פרסם שני מאמרים פולמוסיים שבהם סינגר על מ’צדונסקי מפני הביקורת החריפה של אאוג’ן לובינסקו.
כניסת רומניה למלחמת העולם הראשונה הביאה להפסקה זמנית של לימודיו. אביו אלכסנדרו ויאנו, שהתגייס לחזית, נפצע. טודור ויאנו ליווה את אביו ושהה תקופה ביאשי ליד מיטת חוליו. בהמשך טודור ויאנו שירת כפרח קצונה בבית הספר לתותחנים בבוטושאן והשתתף במלחמה בקרבות במולדובה. בתום המלחמה חידש את הלימודים בבוקרשט ובשנת 1919 סיים את התואר הראשון במשפטים וב-1920 את התואר הראשון בפילוסופיה. בשנת 1920 סיים גם תואר אוניברסיטאי בחינוך. הוא נסע ללמוד בווינה ואחר כך בטובינגן בגרמניה. הוא השלים לימודי דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת טובינגן. בזמן לימודי הדוקטורט בגרמניה המשיך להיות בקשר עם חברו הטוב מימי הגימנסיה המשורר והמתמטיקאי יון בארבו, שלמד מתמטיקה בגטינגן גם בגרמניה. בשנת 1924 חזר טודור ויאנו לרומניה כבעל תואר דוקטור בפילוסופיה והתחיל לעבוד כמדריך ממלא מקום באוניברסיטת בוקרשט.
ספרו הראשון של טודור ויאנו, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, שפורסם בגרמנית בנובמבר 1923, היה מחקר בתחום האסתטיקה ובספרות בשם “סוגיית הערכיות בפואטיקה של שילר. על השירה הנאיבית והסנטימנטלית”. בשנת 1925 פרסם טודור ויאנו את הספר בנושא פילוסופיה ואסתטיקה “הדואליות של האמנות”. בשנת1927 התמנה למרצה לאסתטיקה באוניברסיטת בוקרשט. הוא לימד קורס לאסתטיקה כללית, כמו כן הירצה על פילוסופיית התרבות ועל הרעיונות היסוד של התרבות המודרנית. בשנת1930 זכה לקביעות כמרצה בפקולטה לספרות של בוקרשט ובכך טודור ויאנו נהיה לאחד המרצים המעטים ממוצא יהודי ברומניה באותה תקופה שלפני הימים הנוראים של שלטנות הנצאים והאנטישמים .
בשנת 1930 טודור ויאנו כתב בנושא היסטוריה של הספרות ופרסם את הספר “שירתו של אמינסקו” שבו הדגיש את המקורות העתיקים והגרמנים ביצירות המשורר הלאומי של רומניה, תוך התייחסות מיוחדת להשפעת הגותו של ארתור שופנהאואר. טודור ויאנו בשנת 1935 התקבל כחבר מתכתב באקדמיה הרומנית.
